סרינה וויליאמס היא אחת הטניסאיות הגדולות בהיסטוריה. יש ויכוחים ששווה להיכנס אליהם, ויש כאלה שלא. זה ויכוח מהסוג השני. בגיל 35, האמריקנית השלימה עונה כמעט חלומית, כשכל מה שהיה חסר לה כדי להחזיק בכל 4 המייג'ורים ולהשוות את כמות הזכיות בסלאמים לזו של שטפי גראף, היו שני נצחונות במגרש הביתי בארה"ב. זה אמנם לא קרה (ובאופן די מפתיע, בגלל הפסד לרוברטה וינצ'י), אבל זה לא משנה את הקביעה שבתחילת הפסקה. שחקנית ענקית. נקודה.
אבל יש כאן עניין אחר ששווה דיון. כי יש הבדל די גדול בין להיות אחת הגדולות בהיסטוריה לבין להיחשב הטובה מכולן. אני מוכרחה להודות - הספורט הזה של להשוות בין שחקנים ששלטו בסבב בעידנים שונים הוא מאוד בעייתי בעיניי. למה? כי צריך לזכור תמיד שמדובר בזמן נתון, בתקופה ספציפית. תקופה שבה אנחנו לא תמיד מתחשבים בכך שמדובר במגרשים שונים, מחבטים שונים, טכנולוגיה אחרת, ואפילו סוג כדורים אחר. טניס הוא ספורט אוניברסלי, אבל גדולות וגדולי הדורות השונים נאלצו לעשות התאמות שונות. וזה קריטי. קחו את מרטינה נברטילובה ששלטה בסבב בשנות ה-80 ושימו אותה בסבב היחידות היום. זה ייראה שונה לגמרי, אני מבטיחה לכם.
לכתבה המלאה באתר איגוד הטניס לחצו כאן >