"בשנים האחרונות, המותג 'יניב קטן' היה חזק מדי"

לפני קצת פחות משנה, ב-19 ביוני 2014, יניב קטן הודיע על פרישה מכדורגל. עם 7 אליפויות, 80 שערים ו-90 בישולים במדי הירוקים, וכשהוא בן 33 וחצי בלבד – הסמל של מכבי חיפה תלה את נעליו, בסיום קריירה שעד היום הדעות לגביו חלוקות: האם קטן רצה לפרוש, או שדחפו אותו לבצע את המהלך?

היום, כשהוא מנסה להתרגל לחיים החדשים, אלה שבלי הכדור הצמוד לרגל ובלי הקהל שקורא בשמו, יניב קטן הוא בעיקר איש משפחה. כזה שמטפח גינה, מבשל וחרד בכל הקשור לגידול ילדיו.

התכנית החדשה של ערוץ הספורט, "תחנות", תעסוק בתחנות בחייו של איש ספורט ישראלי, כשהתחנה הראשונה אצל יניב קטן בבית. בראיון מקיף, מול המצלמות, מספר כוכב העבר על החיים החדשים, הימים שמחוץ לכדורגל, המשפחה, האכזבות, האושר וחושף פרטים מתוך חייו שאף פעם לא סיפר.

בהקדמה קראתי לך "כדורגלן העבר, יניב קטן". זה מצלצל לך נורמלי כבר?
עדיין לא. קשה להתרגל לעובדה של "העבר", אבל מתרגלים לכל דבר.

איך זה להיות פנסיונר?
לא רע, לא רע, בסדר.

לא טבעי לך. זה היה שינוי גדול בחיים. במשך 15-16 שנה היו מצלמות, מיקרופונים ורעש ופתאום להתנתק ולהיות בצד, זה לא קל.
בסיטואציה שנוצרה וברגע שפרשתי, הייתי צריך להחליט - או להתראיין בכל מקום ולהתחיל לדבר על זה או לזוז הצדה ולתת לדברים לשקוע - וזה מה שהעדפתי לעשות באותם רגעים.

אנחנו מול ארון הגביעים שלך, קח אותי לגביע שהכי מרגש אותך.
יש לי פה גביעים, אליפויות, אבל עכשיו – כשאני בסוף - הדברים שהכי מרגשים אותי זה מהילדים והנערים, כשזכינו בגביע בהולנד ועוד גביעים מהימים בנבחרות הצעירות. הילדות וההתחלה זה הדבר שהכי מרגש אותי עכשיו כשאני בחוץ.

אתה יודע מה הכי משך לי את העין? הגביע מטקס הפרישה.
די נו, איתו לא השלמתי.

אני מניח שהיית מנהל את החודשים האחרונים אחרת קצת, אה?
לא, זה לא עניין של לנהל את החודשים האחרונים. כל ספורטאי - כדורגלן, כדורסלן או כל מי שעוסק בספורט - יודע שיום אחד זה ייגמר. אבל ביום שזה נגמר זה לא קל ולא פשוט.

קח אותי לקיץ האחרון. שחקן בקנה מידה שלך צריך להחליט בעצמו מתי זה קורה, צריך לעשות מסיבת עיתונאים, הקבוצה צריכה לחבק אותו. הרגשנו כאילו מהצד, בואנ'ה, ליניב קטן מגיע יותר.
בקיץ היו לנו כמה שיחות, ביני לבין יענק'לה, ובסופו של דבר החלטתי שזה הזמן שלי לזוז. תמיד במשפחה כשדיברנו, אם זה עם אשתי ואם זה עם אבא שלי או עם עוזי, אמרנו שביום שארגיש שאני לא יכול לתת מעצמי את מה שצריך, אזוז הצדה עם הרבה כבוד, וזה מה שהחלטתי לעשות.

זאת מאורת הגברים שלך?
האמת היא שכן, פה אני רואה כדורגל, משחקים, באים הרבה חברים. פינה יפה עשינו.

אתה רואה "חדשות הספורט" נגיד בערב, אתה לא משתגע?
משתגע לגמרי. אתה יודע מה זה היה בשבילי מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב? הגעתי למכבי חיפה בגיל תשע. אני לא אשכח את המשפט ראשון שאמרו לי: "אסור להפסיד בדרבי וחובה לנצח את מכבי ת"א". ככה גדלתי. אני זוכר לפני כל משחק מול מכבי ת"א, עשרות טלפונים מאוהדים, אנשים מההנהלה, שחקנים. תמיד הייתה תכונה גדולה לפני המשחקים האלו, משחקי שאני מאוד אהבתי. לא קל לראות פתאום מכבי חיפה - מכבי ת"א ולשבת בסלון.

מה שכן, נראה שהטפלון של יענק'לה שחר, ששנים היה "אל פרזידנטה", הנשיא, שאף אחד לא מערער על ההחלטות שלו, יש בו קצת סדקים, והרבה יותר ביקורת עליו, ובאמת גם קבלת החלטות לא טובה. הקבוצה נראית לא טוב כבר כמה שנים והיא איבדה את מקומה כמועדון מספר 1 בכדורגל הישראלי.
קצת הגזמת. נכון שהשנים האחרונות הן פחות טובות, מאלף ואחת סיבות, אולי מהבאת שחקנים לא נכונה, אולי מהחלטות לא טובות. דברים קרו. אבל אני חושב שכמו שיענק'לה הוביל את חיפה לליגת האלופות, לתארים, למקומות כאלה, לפסגות הגבוהות ביותר ככה מכבי חיפה תחזור לשם, זה עניין של זמן.

לקחת סוג של ג'נרל מנג'ר, כמו ג'ורדי קרויף, נגיד יוסי בניון, סתם כדוגמה. זה משהו שישדרג את הקבוצה לדעתך לשנים הבאות?
יוסי יכול לשדרג את הקבוצה בצורה מאוד משמעותית, אם בתוך המגרש ואם מחוץ למגרש, אבל זו החלטה של יענק'לה.

מה זו פרישה בשבילך? מה המילה הזאת אומרת?
שמע, זה עבר לי בראש בשנים האחרונות. תמיד אמרתי למיטל: "תשמעי, ביום שזה ייגמר, זה די סטירת לחי", אבל לא תיארתי לעצמי שזה בעוצמה כזאת. הכול התרוקן לי פתאום. מכבי חיפה הייתה בשבילי עולם ומלואו. המועדון, השחקנים, האפסנאים, הכל. כל מה שקשור למועדון הזה. ופתאום ביום אחד זה נגמר. וזה די סטירת לחי.

כשאתה כדורגלן אתה מוקף בלא מעט אנשים. רובם בעלי אינטרסים בסופו של דבר. אם היה לי ביום 200 טלפונים ככדורגלן, היום אין לי אפילו אחד. הדברים משתנים, ולאורך כל השנים תמיד ידעתי שמה שחשוב זה הבית, זו המשפחה, זה בסיס של כל בן אדם, וככה אני רואה את הדברים בכל אופן".

"קח, הנה הכותרת – ליניב קטן אין כדור כדורגל בבית"

אתה חרדתי, אה?
בכל מה שקשור לילדים מאוד, לא חשבתי שאהיה כזה. אני שם אותם בבית ספר, מחכה כמה דקות לראות שהכול בסדר, רב עם כל המורות. חוגים, לא משנה מה, תמיד יושב שם. די מציק. אני צריך להרפות.

הייתה לך בבית דוגמא קשה עם אמא שלך ועם אחותך והטיפול המסור שזה חייב מכולם.
אחותי נולדה עם בעיה מסוימת והייתה משותקת בכל הגוף לאורך כל השנים בצורה הקשה ביותר, וההורים שלי טיפלו בה בבית. אימא שלי הקריבה את חייה לדבר הזה. ילדים כמו אחותי שורדים עד גיל 14, 12, אחותי חיה עד גיל 27. הבית תמיד היה סביבה. חם כזה ואוהב כזה. בית מיוחד.

איך הייתה הפרידה ממנה?
לפני שלוש שנים. הייתי באימון בדיוק וקיבלתי את ההודעה. זה היה מאוד קשה, עד היום זה קשה לכולם. זאת אומרת, היא הייתה אמנם... כאילו לא הכי, אתה יודע... עם הכי הרבה בעיות, אבל הכי הרבה... הכי חשובה לכולם.

מה עושים במצב הזה בעצם? התקשורת מאוד קשה, לא?
כמעט ואין תקשורת. היחידה שהייתה מתקשרת איתה והייתה מבינה אותה זו אמא שלי. אנחנו היינו שם לחום ואהבה, אבל אפשר להגיד שאימא שלי התותחית פה בכל הסיפור.

ליניב קטן אין כדורגל בבית.
הנה הכותרת, לא צריך לעשות ראיון. נשבע לך, אחי, לא נגעתי בכדור עשרה חודשים. בכל מקרה, אני לא יכול להקפיץ שניים על הרגל. איך הגינה אבל? איך הפרחים? יש השקעה, לא?

תגיד, נהיית שף עם הפרישה? יש לך מעשנת...
תמיד הייתי. אימא שלי לימדה אותי לעשות הרבה דברים. יש לי מעשנת, יש לי מנגל, יש לי טאבון, יש לי פלטת בשרים, יש לנו מטבח. האמת היא שהחבר'ה עושים אצלי חגיגות.

יש לך "פייסבוק"? טוויטר"? "אינסטגרם"?
לא. יש לי כמה מתחזים כאלה ששמו תמונה שלי, אבל זה לא אני.

אז מה אתה אומר לי, שאתה לא? כולך אולד סקול.
כן. לגמרי. אני רואה ילדים בני 14, 15, נותנים גול בנערים, כל האינטרנט מלא. היום ילדים עוד לא נותנים פס, בכל מיני מחלקות נוער, כבר חושבים על החוזה. אנחנו חשבנו על כסף פעם? בחיים לא.

בוא נדבר על המילה כבוד. מה זה בשבילך כבוד?
לפני כל דבר אחר. כבוד בשבילי זה דבר מאוד חשוב.

אתה נעלב מאנשים שלא מכבדים אותך?
כן. ברוב המקרים אני גם לא שוכח. סופג, לוקח את הדברים.

אם היית היום באותה סיטואציה, היית מזמין את ניר לבוא להניף איתך?
אני יכול להגיד לך שבאותה סיטואציה זה היה כל כך ספונטני, ידעתי שאריק פורש. אריק הרי גידל אותי ואני ואריק היינו כמו אחים ממש וידעתי שאחרי המשחק הזה אריק מסיים. ובצורה הכי ספונטנית קראתי לו לבוא ולהניף את הצלחת. לרגע, לרגע, לרגע לא היה לי אחוז של לפגוע בניר דוידוביץ'. לצערי אחר כך ניר הלך ועשה כתבה ודיבר כמו שדיבר. הייתה לי יותר הערכה אליו אם הוא היה קורא לי ומדבר איתי בארבע עיניים והיה אומר לי: "קטן, תקשיב, אחת, שתיים, שלוש." אם הייתי יודע שייפגע, בכלל לא הייתי עולה, הייתי אומר לו: "קח את הצלחת הביתה גם." אין לי משחקי אגו, משחקי כבוד. קח את הצלחת, שים אותה בבית. זה הדבר האחרון שעניין אותי.

יש כמה וכמה שחקנים שעשו איתך את הקריירה, עברו בסמוך אליך, שאתה לא בקשר מדהים איתם היום. אדורם קייסי, נגיד. מה קרה ביניכם?
שמע, אני ואדו עברנו דרך ארוכה מאוד במכבי חיפה. החברות בינינו הייתה ממש כמו אחים. וזה נגמר לא בצורה הכי... כמו שחשבתי שזה צריך להיגמר.

זאת אומרת...
קרו דברים שלא היו צריכים לקרות.

ציפית שהוא ירצה שתהיה במכבי חיפה והוא לא עשה את זה?
ההחלטה היא לא שלו בכלל. הוא לא רלוונטי בכלל בקטע הזה. ההחלטה אם להיות במכבי חיפה או לא זה רק אני ויענק'לה. עם כל הכבוד לכולם ויש לי הערכה גדולה לכולם, אבל מכבי חיפה מבחינתי זה יענק'לה שחר ועוזי מור. אבל אני והוא חברים כבר לא נהיה, זה בטוח.

האובססיה לחיפה, והמותג שנקרא יניב קטן

איזה זכרון זה בשבילך ווסטהאם?
לא הלכתי לשם בלב שלם. לא הלכתי לשם עם הציפורניים לבוא ולהיאבק. עזבתי את מכבי חיפה והתגעגעתי למכבי חיפה אחרי שנה. אני אומר לך, הייתי בדרך לווסטהאם, באתי, חתמתי, עיתונאים, וואלק, אתה יודע אנגליה וכאלה, וכל היום אני באינטרנט ורוצה לראות מה קורה עם מכבי חיפה. תגיד אולי משוגע, אולי קצת דפוק, וואלה, זה היה חזק ממני.

מה, הייתה לך ממש אובססיה לקבוצה?
לא אובססיה, אהבה. זה היה חזק ממני. אני אומר לך את האמת. גם כשהייתי שם, אתה יכול לשאול את מיטל, כל היום מה שעניין אותי זה מה שקורה במועדון ובקבוצה. וחזרתי מהר מאוד, ובלב שלם עשיתי את זה. כשחזרתי הייתי יותר מאושר מאשר שכשיצאתי לשחק באנגליה.

יכול להיות שהמותג "יניב קטן" במכבי חיפה היה חזק מדי?
לקראת הסוף אני גם הרגשתי ככה. היו הרבה סיטואציות שאולי הדומיננטיות שלי הפריעה לחלק מהאנשים. לא כולם אוהבים לחיות בסביבה של אנשים דומיננטיים, ואני הייתי דומיננטי והייתי אחד שגם תמיד אומר את דעתו. אף פעם לא פחדתי מזה, להגיד לשחקנים, למאמנים או לאנשי צוות או לאנשי הנהלה את דעתי. כשהיינו מפסידים, אני הראשון שהייתי עומד מול מצלמות ואומר: "חבר'ה, האחריות היא שלי." קודם כול זה אני. לא מפחד. יש שחקנים שאני מכיר עד היום ואני רואה אותם וגדלתי איתם, גם שחקנים יותר גדולים של קבוצה מפסידה, הם הראשונים שעולים לאוטובוס. אבל כשמנצחים הם רצים ראשונים למיקרופון להגיד: "ניצחנו ואנחנו גדולים."

מה אתה מרגיש שבשנים האחרונות, בך, פגע בקבוצה?
כשאתה שחקן מוביל והתוצרת שלך על המגרש היא פחות טובה, אז זה ברור שזה פוגע בקבוצה, ואני בתור שחקן מוביל, שלא נתתי מבחינה מקצועית מה שאני צריך לתת על המגרש, זה פגע בקבוצה. לאורך כל השנים, תמיד כשהיו לי את השיחות בקן המשפחתי שלי, אבא שלי, עוזי, מיטל, תמיד, תמיד אמרתי שאני לא רוצה להתבזות. תמיד אני רוצה לגמור בטעם טוב.

מה היית עושה במקרים שבהם גילית שדברים מתנהלים לא כמו שאתה רוצה? הדלפות, שחקנים יורדים ברמה, שומרים על הרגליים, דברים כאלה.
קודם כל, אפשר לרדת ברמה, אפשר להיות לא טובים, אבל כשאתה משמש דוגמה, תמיד אתה נותן 200 אחוז על המגרש, וגם במשחקים שלא היו לי טובים, אף אחד לא יכול להגיד שלא רצתי. הייתי רץ כמו מטורף. אז אולי הפס לא הולך טוב, הבעיטה לא טובה, אבל הייתי רץ כמו משוגע. וגם החבר'ה שהיו מסביבי היו רצים, כי זה מדביק אחד את השני. ולגבי הדלפות ודברים כאלה, שחקן שהייתי יודע שהוא מדליף או שהוא נגד הקבוצה, באותו רגע צריך ללכת הביתה. והיו שחקנים שבמהלך השנים חיבלו בחדר הלבשה, מצאו את עצמם בחוץ.

מתי תהיה ההנפה הבאה?
של מכבי חיפה? ייקח קצת זמן, אני חושב. יש לא מעט עבודה בשביל להרים את הדברים בחזרה. להחזיר את המועדון למסלול, איפה שהוא צריך להיות. אני חושב שעם בחירת אנשים נכונים, בחירת שחקנים נכונה, מכבי חיפה ללא ספק יכולה לחזור ולעשות את זה.

אני חושב שרוני לוי זה האיש הכי מתאים למכבי חיפה. אני מכיר את המערכת בעל פה. מבית ספר לכדורגל של מכבי חיפה, דרך מחלקות הנוער, ועד הקבוצה הבוגרת. אני מכיר את המועדון כמו כף היד שלי ואני חושב, מההיכרות שלי עם רוני, שהוא האיש המתאים למערכת כרגע.

מגיעים לקרית אליעזר: ארגז החול הכי מרגש בעולם

כל בלטה פה אתה מכיר, אה?
ברור. אפילו את הברזלים האלה. אתה יודע, כשהיינו בגיל עשר, 11, במשחקים בשבתות, אבא שלי תמיד היה מביא אותי איזו שעה לפני, כבר הייתי יושב פה, מחכה לכולם. זה המקום בשבילי, קריית אליעזר. הגשמתי את כל מה שרציתי במקום הזה.

אתה מוכן נפשית?
יו! אני לא מאמין. שמע, זה עצוב. לי זה עצוב. זה לא ייאמן מה שקורה פה. פה הגשמנו את כל החלומות שלנו. פה הגענו לשיאים הכי גדולים שלנו בקריירה.

זה הזמן להגיד לי, כשאתה מסתכל על החורבה הזאת, ממה שנשאר פה...
לא, אל תגיד "חורבה".

למה, זה מעליב אותך?
בשבילי זו לא חורבה. קריית אליעזר זה היכל תהילה, בשבילי תמיד זה יישאר ככה. גם אם יש פה חול.

אם אני מבקש ממך לדרג ככה שלושה, חמישה רגעים הכי גדולים שלך פה, חוץ מגול האליפות ההוא מול הפועל ת"א.
בוא נגיד שאם נחזור אחורה, אז המשחק הראשון שלי פה נגד פאריס סן ז'רמן. עוד הייתי תלמיד תיכון ואף אחד לא הכיר אותי ודושאן זרק אותי כאילו למים העמוקים, כמו שאומרים. היה פה משחק נגד אקטובה כשהיינו בפיגור 3:0 וניצחנו 4:3. נתתי גול בשמאל עם התותבת. וחזרנו איך שהוא למשחק ועלינו לליגת האלופות באותה שנה. יש עוד משהו שהוא לא מהאצטדיון הזה, אבל... גם כן לוקיישן מתאים בשבילי. בין הרגליים של בארטז. זה היה רגע, האמת היא מדהים. זאת אומרת, אני לא חושב רק למכבי חיפה, זה היה משחק שמדינה שלמה ראתה אותו. תמיד היה לי חלום להטביע את החותם שלי במועדון, ואני שמח שבסופו של דבר, כשאנשים יסתכלו על מכבי חיפה, עשיתי משהו במועדון הזה.

זה קטע שהיום בשביל אוהד צעיר "סמי עופר" זה הדבר, ואתה עתיק. אתה קריית אליעזר.
אני לא מחובר למקום. הייתי שם בטקס, ראיתי את האוהדים, וואלה התרגשתי, הייתי על סף דמעות. באמת, התרגשתי ברמות שאני לא יכול לתאר לך.

אתה יכול להגיד שבכית קצת, זה בסדר.
לא, לא ירדו לי דמעות, אני לא מתבייש בזה, אבל לבוא לקריית אליעזר מרגש אותי יותר. אני אומר לך את האמת. פה גול אליפות, פה גול אליפות, פה הפסדתי משחקים, פה ניצחתי. פה התעצבתי כבן אדם. אם היית לוקח אותי עכשיו לאולד טראפורד, לא הייתי מתרגש כמו מארגז החול הזה.

תגיד שלום יפה, מי יודע מתי תחזור לפה בפעם הבאה.
לא יודע אם זה יקרה.

במאי הכתבה: עדי הרשליקוביץ'