זהות כפולה: על סיפור חייו של שרדאן שאקירי

על נעלי הכדורגל של שרדאן שאקירי מוטבעים שלושה דגלים: אלבניה, קוסובו ושוויץ. כשבאיירן מינכן זכתה באליפות הוא התעטף בדגל חצוי לשוויצרי ולקוסוברי. לא, שאקירי לא מפתח קריירה של מעצב אופנה, אלא מספר את סיפור חייו. אם תרצו, הסיפור של נבחרת שוויץ.

בסגל שזימן אוטמאר היצפלד למונדיאל בברזיל, אפשר לספור על כף יד אחת את אלה שאבותיהם הם שווייצרים "אסלים". קוסובו ואלבניה הן רק ההתחלה. בסגל ה"נאטי" יש שחקנים עם שורשים מטורקיה, חוף השנהב ואפילו קייפ ורדה. המשפחות שלהם חיפשו עתיד טוב עבור ילדיהם, ואצל שאקירי זה נכון על אחת כמה וכמה: ב-1992, בהיותו בן שנה, ברחו הוריו של קשר באיירן מהמולדת העקובה מדם ממלחמת יוגוסלביה. שנה לאחר מכן, שרדאן כבר הוכר כשוויצרי לכל דבר. "נתנו לילדים של המהגרים תקווה שהם יכולים להשיג דברים גדולים. לא רק בכדורגל, גם בחיים באופן כללי", מספר שאקירי על יתרונות ה-רילוקיישן. גם מאמנו מאושר מתהליך הקליטה: "הכלים שעומדים לרשותנו כעת הם יותר יצירתיים וגמישים בהשוואה למונדיאל 2010. זה אומר שאנחנו יכולים להיות התקפיים יותר". את מה שהכדורגל היוגולסבי עקר מתוכו, קיבלו שם בזרועות פתוחות.

ועדיין, למרות הכל, לשאקירי יהיה משבר זהות כשיעלה לדשא בברזיל. הסיבה: המולדת שוב במשחק, תרתי משמע. בשנת 2008, קוסובו הכריזה על עצמאות מסרביה וברוב מוחץ הוכרה על-ידי האיחוד האירופי והאו"ם. למרות זאת, היא לא קיבלה "רישיון עבודה" מפיפ"א ואופ"א כי לא הייתה מדינה ריבונית. שאקירי, לצידם של חבריו לנבחרת ואלון בהראמי וגרניט שאקה, בעלי שורשים בקוסובו גם הם, היו בין רבים שחתמו על עצומה שנשלחה לספ בלאטר ובה בקשה לתת לנבחרת לערוך לפחות משחקי ידידות כהתחלה. הבקשה התקבלה אבל הילידים שלה עדיין לא היו חלק מכך.

למה עדיין? מכיוון שקוסובו צפויה להיכנס למעגל משחקים רשמי רק החל ממוקדמות מונדיאל 2018. במקרה כזה, כל בני הקוסוברים, כולל אלה שמשחקים כעת עבור נבחרות אחרות, יהיו רשאיים להצטרף לנבחרת החדשה. כמו שזה מרגיש כרגע, לשם הם גם מכוונים. "כרגע לא נזמן שחקנים שמשחקים עבור נבחרות אחרות, לא נרצה להפריע לאלה שעסוקים בהכנות למונדיאל", אומר מנכ"ל ההתאחדות, ארול סאליחו. "עם זאת, ברגע שנתחרה במסגרת רשמית זאת תהיה המחויבות המוסרית שלנו לפתוח את הדלתות בפני כל אלה שנולדו או יש להם שורשים בקוסובו". אם עד עכשיו לשאקירי הקונפליקט הרגשי היה איזשהו ברירת מחדל, בעתיד הלא רחוק תהיה לו אפשרות נוספת.

שרדאן עדיין לא נתן ציטוט חד משמעי בנושא הבחירה, אבל יש כאלה שכבר עשו זאת עבורו ובשביל חבריו. "הם הראו רצון לשחק עבור קוסובו, הם רוצים ליצור שם נבחרת חזקה", טענו שם. גם סאליחו יודע שהסיטואציה מאוד מורכבת: "אנחנו צריכים להיות רגישים עם ההתאחדות השוויצרית, אנחנו לא רוצים שהנושא יהיה חשוף לכל", אמר. שוויץ במקום ה-6 בדירוג פיפ"א. היא נחשבת לאחת הנבחרות המוכשרות שהגיעו לברזיל וגם היצפלד מאמין שאפשר להגיע רחוק. ההתקדמות המהירה שנעשתה שם ב-4 השנים האחרונות היא הרבה בזכות ההנאה מההפקר הקוסוברי. אבל במקביל לאפשרות של בריחת כישרונות חזרה למולדת שלהם, יש עוד משהו שמאיים להחליש את האדומים לקראת הקמפיינים הבאים וזה בא מתוך המדינה.

בפברואר האחרון, משאל עם קבע בפער זעום של 50.3 אחוז כי שוויץ תסגור את שעריה בפני מהגרים. בפרלמנט, בממשלה ואצל נציגי התעשייה קיבלו את הגזרה באכזבה. הם טוענים כי כח העבודה שמספקים המהגרים עוזר להתמודד עם ההתבגרות של האוכלוסייה. עוד מהלך נוקשה כלפי ילידי אלבניה-קוסובו הוא איסור בניית צריחי מסגדים בשוויץ, כשאחת הטענות היא פגיעה בערך הנדל"ן. בניגוד להגירה, במשאל הזה כבר היה מדובר ברוב של 57 אחוזים. כשהמולדת שלהם בתמונה ומדינתם הנוכחית מפגינה חוסר סובלנות כלפי דתם, קל מאוד להסיק שהחקיקות החדשות ידחפו עוד קצת את השוויצרים-קוסוברים לחזור לשורשים. נכון, בסגל אפשר למצוא עוד בני מהגרים רבים אחרים, אבל עם הגבלת התעסוקה, הרגשת השייכות צפויה להיאבד גם אצלם.

"כדי ששחקן יהיה טוב צריך שיהיה לו כישרון בלקני ומשמעת שוויצרית", אמר פעם אלכס פרגוסון. בשוויץ יישמו את ההמלצה הזאת עד הסוף ונהנים ממנה. כמו שזה נראה, זה כבר נחלת העבר. אומרים שכדורגל יכול לגשר בין מחלוקות ויש סיכוי שמה שיעשו היצפלד ושחקניו במונדיאל יגרום לכך. השוויצרים יבינו מה הם יכולים להפסיד וינסו - על אף כל הפערים - לשמור על מה שעומד לרשותם. אם לא יצליחו, לפחות שיזכרו שגם פרידה לא תמיד חייבת להיות מכוערת.