בדיוק לפני שבוע פרסם השבועון "דר שפיגל" כי באיירן מינכן מובילה מהלך להתנתק מהבונדסליגה וליגת האלופות כדי להקים, יחד עם קבוצות על אחרות ביבשת, סופר-ליג חדשה ב-2021. הבווארים פרסמו הכחשה גורפת ואיימו בתביעת העיתון שדלה את הנתונים מ-"פוטבול ליקס".
בכל תקופה אחרת, בשש שנות שלטונה הבלתי מעורער של באיירן בליגה, הסיפור כנראה היה ממשיך להתגלגל והופך לנושא שיחה בוער. אלא, שהעונה באיירן חווה משבר עמוק ונמצאת בסוג של צומת דרכים ובראי המציאות, פרישתה מהבונדסליגה פתאום נראית כל כך מנותקת, שחבל לבזבז עליה דיו.
כאשר היא נראית פגיעה מאי פעם ובפיגור של ארבע נקודות בטבלה, באיירן תפגוש הערב את המוליכה דורטמונד לקלאסיקר הראשון של העונה. ה-0:2 על א.א.ק אתונה החלשה השבוע, קטע רצף של ארבעה משחקים ללא ניצחון בכל המסגרות בבית. באליאנץ ארינה לא ראו רצף שכזה, מאז נחנך האצטדיון והפעם האחרונה שדבר כזה התרחש, היה אי שם ב-2001, עוד כשהתאכסנה באצטדיון האולימפי.
בנוסף, הקבוצה של ניקו קובאץ' רשמה שני הפסדים נדירים במהלך אוקטוברפסט (בפעם הראשונה מאז 2008), כבשה 18 שערים בלבד ב-10 מחזורים, ספגה בשמונה מעשרת המשחקים האחרונים וצברה רק 66 אחוזי הצלחה.
במינכן כל סיפור רכילותי קטן הופך לאייטם חדשותי. לאחר המשחק מול פרייבורג במחזור הקודם, העלתה ליסה מולר, אישתו של תומאס, תמונה באינסטגרם של בעלה עומד ליד שלט החילופים ה-70 עם הכיתוב: "סוף סוף המאמן קיבל קצת שכל". מולר עצמו הגיב במבוכה לאחר המשחק: "היא אוהבת אותי מאוד, מה אני יכול לעשות?". אבל בתקשורת הגרמנית סוברים כי "סיפור כזה בחיים לא היה מתרחש, אם יופ היינקס היה המאמן". והיה מי שאמר: "זה סימן שלא כל השחקנים תומכים בקובאץ'".
כמה קובאץ' באמת אשם? (getty)
ב'קיקר' אפילו פרסמו השבוע כי ארבעה שחקנים, בינהם מולר, מאטס הומלס, אריאן רובן ופרנק ריברי לא סומכים על קובאץ' חסר הניסיון ברצינות ודוחפים לפיטוריו. קובאץ', שעומד בראש המערכת המקצועית, לא נקי כמובן מטעויות. משחק ההתקפה של הקבוצה תקוע לחלוטין והוא עיקר הבעיה כרגע. לא תופתעו לשמוע שבאיירן מחזיקה הכי הרבה זמן בכדור (64%) וצברה את מספר הבעיטות הרב ביותר לשער בגרמניה, אבל זקוקה ל-10 בעיטות כדי להכניס אותו לרשת.
זו לא כמות הבעיטות, כמו האיכות המצבים שאליה מגיעה הקבוצה, וכרגע זה לא מספיק טוב. לשם השוואה, דורטמונד, שכבשה כבר 12 שערים יותר מהבווארים העונה, חוגגת כל 4.5 בעיטות. הפערים כאן הם בלתי נסבלים, עבור האלופה, שכבשה בעונה שעברה 28 שערים יותר מהיריבה שלה מצפון מערב.
רוברט לבנדובסקי, מלך שערי הבונדסליגה, רגיל לסיים כל עונה עם כמעט שער למשחק, אבל כבש עד כה רק חמישה בתשעה משחקים. הפולני פשוט לא מקבל את העזרה משחקנים אחרים כמו תומאס מולר שממשיך להתגלות כ-"דני דין" של הכדורגל הגרמני וחאמס רודריגס, שהקריירה שלו פשוט לא מצליחה להתרומם. זה לא סוד ששני הכוכבים הגדולים של באיירן בשנים האחרונות, אריאן רובן ופרנק ריברי נמצאים בשקיעה מתמשכת, כשלצרפתי אגב אין אף שער ליגה. הדריבלים הם כבר לא מה שהיו, הדיוק והחדות מול השער בצניחה ובמצב שאחד מהשניים גם לא נמצא על כר הדשא, אז החלק הקדמי של באיירן מאבד כמעט לחלוטין מהמהירות וגורם ההפתעה.
מנהיג מרד? מולר (getty)
רבים מאוהדי באיירן מבקרים את המאמן על העובדה שהוא מבצע רוטציות חדשות לבקרים ועדיין לא גיבש את ההרכב החזק ביותר. זה נובע כמובן גם מסדרת הפציעות הולכת ומתארכת של הקבוצה: קינגסלי קומאן, טיאגו אלקנטרה וקורנטן טוליסו למשל. הנסיבות הכריחו את המאמן לאלתר ובמשחק האחרון מול פרייבורג, הציב את יושוע קימיך כקשר אחורי אחרון. קודם לכן מול אוגסבורג (1:1), בחר קובאץ' להרכיב את הקשר הטכני לאון גורצקה כמגן שמאלי. פעולות שלא ממש התבררו כהברקות ועוררו תסכול בקרב הקהל הבווארי.
מאטס הומלס, שלעולם לא שומר דברים בבטן, הודה אחרי התבוסה 3:0 למנשנגלדבך: "יותר מדי שחקנים בקבוצה מוצבים בעמדות שלא נוחות להם וכתוצאה מכך הקבוצה לא מספיק אפקטיבית". לותר מתיאוס, אקס באיירן מינכן והיום פרשן בסקיי, הוסיף השבוע: "קבוצות מרגישות הרבה יותר ביטחון מול באיירן במשחקים האחרונים. אין לשחקנים כרגע את שמחת החיים, לא את הלכידות, הקלילות והאגרסיביות הדרושות למועדון הפאר הזה".
נוח מאוד להפיל את האשמה על המאמן חסר הניסיון, שקיבל הקיץ את צ'אנס חייו במועדון הכי לחוץ במדינה. אבל העובדה שבאיירן מגמגמת במקביל לתהליך השקיעה של הנבחרת הגרמנית (הן במונדיאל והן בליגת האומות), מלמדת שהמנהלים של באיירן, אולי הנס וקרל היינץ רומיניגה, נרדמו בשמירה. שכן, היה להם קיץ שלם כדי לבחון מחדש את השוק ולהביא מחליפים בשיעור קומה לרובן וריברי המזדקנים ואפילו למולר הדועך, לנסות לחזק את ההגנה בבלם מהיר ורענן שיפתור את בעיית האיטיות הקורצת לעין של מאטס הומלס וז'רום בואטנג, ולעבות את הקישור בעוד שחקן אגרסיבי אחרי המכירה של ארתורו וידאל לברצלונה.
יותר מדי שחקנים לא בעמדות שלהן (getty)
במקום להגיד "טעינו, ננסה לתקן", בשיא המשבר, כינסו הבוסים בחודש שעבר מסיבת עיתונאים דחופה ובה תקפו ממושכות את התקשורת על כך שהעזה לבקר כמה מכוכבי הקבוצה במהלך פגרת הנבחרות. לא היתה כאן לקיחת אחריות על מצב הקבוצה ומינוי המאמן, אלא סוג של ספין כדי להתנער מהבעיות הבולטות שהם בעצמם יצרו. לרומיניגה והונס יש קילומטרז' של קרדיט בהפיכת באיירן למעצמת כדורגל מספר 1 בגרמניה, אבל התחושה היא שהשחצנות והיהירות שלהם יכולה לדרדר אותם לעיתים למחוזות פאתטיים. בינתיים קובאץ' מקבל גיבוי, אבל אתם יודעים איך זה בכדורגל.
זו כבר לא השאלה האם היה צריך להנחית כוכב ב-100 מיליון יורו כדי להיאבק עם אריות היבשת על ליגת האלופות – מהלך שנכון לשעה זו, לא יזכה לרוב אצל חברי הדירקטוריון של אלופת גרמניה, שעדיין מאמינים בשיטת העבודה הישנה. הבוסים במינכן, בדומה למצב בריאל מדריד, לא נקפו אצבע וסירבו לחזק/לרענן את הקבוצה, למעט הגעתו של גורצקה משאלקה בהעברה חופשית והחזרתם מהשאלה של צעירים כמו רנאטו סאנצ'ס וסרג' גנאברי. בינואר יצטרף אלפונסו דייויס, ילד פלא קנדי בן 18, אבל לא מישהו שאמור לעשות את ההבדל בטווח הקצר.
ייתכן שמדובר במשבר זמני, ושבסיום העונה באיירן תבצע מהפך ותחגוג זכייה שביעית רצופה בצלחת הבונדסליגה. יכול להיות שהמאמן לא מתאים ויש להביא דמות יותר מנוסה וסמכותית. אבל לא כל כך חשוב איך תסתיים עונת 2018/19, סימני המשבר הראשון העונה של באיירן צבועים באדום בוהק ויהיו חייבים לחלחל למעלה כדי למנוע את הקריסה הבאה. כזכור לכם, אימפריות נופלות לאט ומבפנים ובבאיירן אפשר להרגיש שהיסודות כבר רופפים.
ההנהלה לא נקייה מאשמה (getty)