גם לאהבה של האוהדים יש גבול הפסד להפועל ת"א, ועטר בצרות

ולקראת משחק כמו זה שמחכה לנו הערב, אין שום סיבה להישאר אדיש. כמה פעמים יוצא לנו לראות את מכבי חיפה מגיעה לבלומפילד, למשחק מול אצטדיון מלא באוהדים אדומים, כשהיא חושבת אליפות אבל בינתיים היא בעצם קבוצת תחתית? כמה פעמים יוצא לנו לראות מפגש בין שתי יריבות גדולות, בין שניים מהמועדונים הגדולים ביותר בארץ (בעצם – שני המועדונים המוצלחים ביותר בישראל ב-15 השנים האחרונות), כאשר אחד מהם מגיע מהצמרת והשני מהקצה האחר של הטבלה?

ומהבחינה הזו, המשחק הזה מהווה פרשת דרכים עבור מכבי חיפה. במלים אחרות, זה כמעט משחק של להיות או לחדול עבור הניסיון הראשון של ראובן עטר על הקווים בקרית אליעזר. אני לחלוטין לא מצדד בפיטורין במצב הזה, ויעקב שחר תמיד היה בוס שנותן בטחון וגיבוי למאמנים שלו, ואני מאמין שגם במקרה של הפסד הערב זה מה שיקרה. אבל כמו כל מאמן שעבד תחת שחר, לצד הימים הטובים היו גם תקופות רעות, ואם עטר יחזור עם אפס נקודות מבלומפילד, התקופה הרעה שלו תגיע לשיא חדש.

ככה שהפסד ירוק יהיה מאוד בעייתי מבחינת חיפה, וזה בלשון המעטה. אחת הסיבות לכך, מעבר כמובן למצב האובייקטיבי בטבלה, הוא שמכבי חיפה כמערכת לא הצטיינה בשנים האחרונות ביציאה ממשברים. בהשוואה להפועל תל אביב, למשל, בחיפה יותר קשה בתקופות שלא הולך. הקהל פחות סבלני, ואני מאמין שהפסד יגרום להם להעביר הילוך בכל הקשור למחאות נגד עטר. השלב הבא הוא חוסר יציבות בתוך חדר ההלבשה, ואת המדרגות הבאות כולנו מכירים. זה סחרור שקשה לעצור.

ואם ישנה תחושה שזורמת מתחת לפני השטח בחיפה שמוסיפה לעצבים, היא התסכול הכפול – כי מכבי חיפה של העונה לא משחקת כדורגל פחות טוב משל הפועל תל אביב. חיפה מייצרת יותר מצבים מכמעט כל קבוצה אחרת בליגה. לעומתה, הפועל, עם ההתקפה המפחידה (על הנייר), כבשה רק שישה שערים העונה – אחד יותר מחיפה – כאשר מחצית מהם הגיעו מהנקודה הלבנה. ככה ששתי הקבוצות נמצאות בעצם בשני מצבים הפוכים כמעט לחלוטין – חיפה משחקת טוב ומפסידה, הפועל לא משחקת מספיק טוב ומנצחת. הסיטואציה של הפועל עוזרת לבנות בטחון ואמונה עצמית. הסיטואציה של חיפה עוזרת לרסק בטחון ולחסל אמונה עצמית.

אבל למרות הכל, בחיפה אין אף אחד שמגיע למשחק הזה בתחושה של אנדרדוג. זאת אומרת, אין אף אחד שיודה בזה בפה מלא. והסיבה לכך פשוטה: במועדון כמו מכבי חיפה אין כזה דבר להגיע בתחושה של אנדרדוג למשחק במסגרת מקומית. זה לא חלק מה-DNA של המועדון. DNA שראובן עטר, כשחקן, עזר לעצב ולבנות. אלא ש-DNA של מועדון לא תמיד עובר לכל שחקן רכש חדש שמגיע ולובש את החולצה. אמנם, בחיפה מנסים לבחור את השחקנים בקפידה ומקווים שאכן האמונה והביטחון האלה יחדרו לתוך כל אחד ששם על עצמו ירוק, אבל נכון לעכשיו חובת ההוכחה היא על שחקניה הצעירים ו/או החדשים של הקבוצה. בחיפה כיום, על הדשא, ישנם יותר מדי שחקנים שהיכולת שלהם עדיין מושפעת מהרבה גורמים חיצוניים וסובלים מעליות וירידות. הם יהיו חייבים להראות שהם קורצו מהחומר שבמכבי חיפה בנו ממנו שני עשורים של אליפויות.

ובזמן שחיפה מתעסקת עם הבעיות של עצמה, מהצד השני מחכה לה הפועל. כאמור, קבוצה שעד עכשיו הייתה יכולה לשחק יותר טוב, אבל היריבות שלה עוזרות לה לעבור את פתיחת העונה החלשה בצורה חלקה ככל האפשר. ההתקפה המפחידה (שוב, על הנייר) של הפועל גורמת לכך שכאשר קבוצות מגיעות לשחק מולה הן באופן אוטומטי מסתגרות ומשחקות כדורגל פסיבי מדי. הן יוזמות פחות ותוקפות פחות, ובעצם מאפשרות להפועל ליזום, להחזיק בכדור ולשלוט בנעשה על הדשא. ועד שהיריבה מגיעה למצב, בין הקורות מחכה אפולה אדל, שלפחות במחצית ממשחקיה של הפועל העונה בליגה היה המצטיין בשורות מחזיקת הגביע. והעובדה היא שגם העונה הפועל עדיין מנצחת משחקים אחד אחרי השני, מה שכבר הפך לסימן ההיכר של המועדון בשנים האחרונות. וזה בדיוק הדבר שבחיפה מחפשים להחזיר לעצמם העונה.

בעצם, מבחינה מסויימת, הפועל תל אביב הפכה עם השנים למה שמכבי חיפה הייתה הרבה מאוד זמן – קבוצה שגם כשקשה, גם כשהולך פחות טוב, עדיין נשארת מחוייבת לגמרי לניצחון ולתארים, להעפלה לאירופה ולהתקדמות במפעלים היבשתיים. אפילו שנה איומה כמו זו שעברה עליה אשתקד הסתיימה בגביע. והפועל מוכיחה את זה גם העונה. למרות הקשיים מחוץ למגרש ולמרות היכולת הדלה על הדשא, הניצחונות ממשיכים להגיע ומבחינת יוסי אבוקסיס הוא קיבל קבוצה בנקודת פתיחה טובה – היא בצמרת, ועדיין יש לה מקום להתקדם מקצועית (כולל חיזוק בינואר). בחיפה מאוד היו רוצים לראות את החבר'ה הצעירים והחדשים מחזירים את הסטטוס הזה לכרמל. ניצחון בבלומפילד יהיה התחלה מצויינת. הפסד, ואני חושש שזמנה של הקדנציה הראשונה של עטר אצל שחר יהפוך לקצוב במיוחד.