מי בדיוק מרוויח כאן? (ניצן פלד)
אחת הקלישאות הכי איומות בכל עולם התקשורת בכלל והספורט בפרט היא ש"אסור לערבב פוליטיקה וספורט". בניגוד למרבית הקלישאות האחרות שאני מכיר, בזו אין שמץ של אמת והיא לא מגיעה משום מקום מלבד בורות והתחסדות. כי ספורט הוא פוליטי במהותו, עם נבחרות וקבוצות שמייצגות פלחים באוכלוסייה וארגונים בינלאומיים וטורנירים שהם חלון ראווה של מדינות וממשלים לכל העולם. ספורט הוא פוליטי החל מרמות הניהול הגבוהות ביותר שלו ועד היומיום בחדר ההלבשה של קבוצת כדורגל מליגת חובבים. ככה שאם מישהו מדבר או כותב על ספורט בהקשר פוליטי הוא בסך הכל עושה משהו מאוד טבעי. פוליטיקה וספורט שזורים זה בזה.
הבעיה מתחילה כשפוליטיקאים (אמיתיים, כאלה מהממשלה, או ליצנים, כאלה מההתאחדויות השונות) משתמשים בספורט כדי לקדם אג'נדה. וגם אם לא כל כך ברור לי האינטרס ומה בדיוק סדר היום שמרוויח מזה, הרי שדחיית מחזור של ליגת העל בכדורגל לטובת יום הזיכרון לרצח רבין היא בדיוק פעולה כזו. מישהו עם אג'נדה החליט שלבטל את מחזור הכדורגל של שבת, ה-27/10/2012, לטובת יום הזיכרון הזה, זו תהיה החלטה נבונה שתשרת את האג'נדה שלו.
ולמה אני אומר שזה נועד לשרת את מי שהחליט את זה? כי זה לא משרת שום דבר אחר, זה למה. ציון הרגע הנורא של הירצחו של ראש הממשלה לשעבר של מדינת ישראל, יצחק רבין, בקיום יום זיכרון לא נועד כדי לבטל אירועים, כדי לסגור חנויות, כדי לדחות מחזורי כדורגל. הוא נועד כדי שנציף שוב ושוב, שנה אחר שנה – ולפחות פעם בשנה – את הדיונים שהנושא הזה מחייב לדון בהם.
אנחנו חייבים להשתמש ביום הזה כדי לדבר על איך נכון וראוי להתמודד עם מחלוקות וחוסר הסכמה בין אדם לחברו ובין אדם לממשלתו. כדי לדבר על סובלנות ועל תרבות דיון ועל מהות הדמוקרטיה. מה מכל האלמנטים האלה מרוויח מדחיית מחזור כדורגל? אני אומר לכם שוב – שום דבר. ולכן מי ש(חושב שהוא) מרוויח כאן משהו זה מישהו אחר. פוליטיקאי עם אג'נדה.
מעבר לכך שהפסקת הליגה המסכנה שלנו, שפשוט לא מצליחה לצבור מומנטום עם החגים ופגרות הנבחרת, מבאסת ולא תורמת כלום לענף, הבעיה בדחיית המחזור לטובת יום הזיכרון לרצח רבין גדולה עוד יותר. כי עכשיו מה שיעשו כל אותם עשרות אלפי ילדים ובני נוער שהיו מעבירים את השבת הזו ביציאה למשחק כדורגל או בצפייה בקצת כדורגל ישראלי בבית יהיה, ובכן, לעשות משהו אחר. הם יצאו להעביר את הזמן ברחוב, או שהם ישבו בבית ויראו כדורגל אירופאי.
מה שבטוח, יום הזיכרון לרצח רבין לא יעניין אותם ואם הם ישמעו עליו זה רק בזכות טורים כמו אלה. במקום זה, אילו לא היה נדחה המחזור, הם היו יכולים לראות את השחקנים עולים עם חולצות מיוחדות למגרש, לשמוע את הקפטנים מקריאים מכתב המעודד סובלנות, להקשיב לפרשנים כשהם דנים ביום ההוא ובמשמעות שלו לחברה הישראלית. צריך היה להשתמש במחזור הכדורגל כדי לקדם נושאים כמו תרבות דיון וקבלת האחר. רק כנראה שהדברים האלה לא נמצאים על האג'נדה של מי שאחראי להחלטה הזו.
הכדורגל כנושא הלפיד. סוף סוף (אורי דגון)
ב-4 בנובמבר 1995 השתנו החיים בישראל, והמציאות כפי שהכרנו אותה עד לאותו הרגע נופצה לרסיסים. קו השבר ביום בו נטל יהודי את חייו של ראש הממשלה שלו ורצח אותו, בגלל אידיאולוגיה פוליטית, לא רק שלא אוחה אלא התרחב, ואין כמו הויכוח סביב ביטול המחזור בשבת הקרובה כתזכורת חיה למצבה של החברה שלנו.
החושים שלנו קהו. של כולנו, מימין ומשמאל, כי חלפו רק 17 שנה מאותו מוצאי שבת ארור, ולא חלפו כבר 17 שנה. הכיכר מתרוקנת בטקסים, שידורי הטלוויזיה נועדו לצאת ידי חובה, וביטול מחזור כדורגל בישראל זוכה לבוז, לזלזול ולתחושת "מי המטומטם שדוחה מחזור בשביל רבין?". הישראלי הממוצע מתייחס לרגע – לדעתי הוא המכונן ביותר בתולדות המדינה - כלאחר יד.
פגרות חג מולד לשחקנים זרים, ופגרות לחגים יהודיים יש כאן ובצדק, והן עוברות פה אחד בלי מירמור ובלי טירוף ותסכול של קבוצות ואוהדים על כך. גם יום זכרון לראש ממשלה שנרצח צריך להיות קבוע במשרדי ההתאחדות, אצל הקבוצות ואצלנו האוהדים כיום בו נזכור לכבד את הדמוקרטיה הישראלית מימין ומשמאל. נכון שבימי הזיכרון לרבין היו (וגם בשבת הקרובה יהיו) הופעות של סטנדאפיסטים וזמרים, נכון שבתי הקולנוע יהיו פתוחים ומלאים, אבל כאן, דווקא כאן, לכדורגל הישראלי יש לראשונה צ'אנס להיות נושא לפיד של כבוד, של נשיאת הדגל למען הדמוקרטיה והסובלנות.
את התדמית הזוועתית, האלימה, הגזענית והכוחנית שיש כיום לכל מי שעוסק בענף הזה היום אי אפשר לשנות באינסטנט, אבל רגע כזה, אם רק תהיה לו המשכיות, יכול להוות התחלה של שינוי, ועשתה נכון ההתאחדות לכדורגל שהכריזה על פגרה. עכשיו רק צריך להסתכל קדימה ולקוות שבגלל שבתות כאלה, נטולות כדורגל אבל מלאות כבוד ורגש, תהיה גאווה לומר שאנחנו שייכים לענף הזה.