אמנם, רק פחות מיומיים עברו מאז שריקת הסיום במשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב ביום שני, אבל כבר רבות דובר באותן 90 דקות. בית"ר השלימה דאבל די נדיר על האדומים והתקרבה לצמרת, מה שסיפק לנו כותרות, ציטוטים ותמונות שביטאו שמחה אמיתית, כזו שלא ראינו הרבה זמן מהמחנה הבית"רי. מה גם שערב הבחירות, המפגש קיבל חיזוק לפיקנטריה שגם ככה ההתמודדות הזו טומנת בחובה. אבל בעוד למשחק הזה היו הרבה משמעויות שכאלה, בכל ה"מסביב", הרי שעל המגרש ראינו משחק חלש מבחינת רמת הכדורגל שהוצגה בו, וזה חבל.
עם זאת, בעקבות כל אותם דברים שעטפו את המשחק, הדיבור על הכדורגל עצמו נדחק קצת הצידה. אמנם זו תופעה מובנת, בית"ר טובה מוסיפה הרבה עניין לליגה, ובאמת שלא היה הרבה מה להגיד על הכדורגל. אבל בכל זאת, הנה כמה מלים על המשחק עצמו.
ונתחיל מאלי כהן. בעונה שעברה ראינו כולנו, חזינו בתדהמה יותר נכון, כיצד רן בן שמעון מוציא מהקבוצה שלו הרבה יותר מסך חלקיה. עירוני קרית שמונה זכתה אשתקד באליפות, ובפער גדול, תוך שהיא מציגה כדורגל קבוצתי מהודק. וגם אם בית"ר של העונה לא משתווה לק"ש של העונה שעברה מבחינת איכות המשחק שלה, הרי שבעניין הבסיסי של להוציא את המקסימום – ואז עוד קצת – מהחומר שעומד לרשותו, אלי כהן עושה עבודה שמזכירה את זו של בן שמעון. בית"ר של העונה בהחלט עונה להגדרה של "שלם הגדול מסך חלקיו", והקרדיט הוא של המאמן.
אחד האלמנטים הכי בולטים בבית"ר של העונה, שהוא תוצאה של העבודה של כהן, הוא העובדה שכמעט כל שחקני הקבוצה שדרגו את עצמם העונה מבחינת היכולת האישית שלהם, ונותנים את העונה שהיא אולי הטובה בקריירה שלהם. על הנייר, הסגל של בית"ר מורכב מהרבה מאוד שחקנים שהלכו לאיבוד בבינוניות ומטה בשלוש-ארבע השנים האחרונות, והעונה נראים טוב בהרבה.
בנוסף, וזה באמת קצת מזכיר את ק"ש של העונה שעברה, הרבה מאוד משערי הקבוצה נכבשים לאחר מהלכי כדורגל יפים, תוצאה של לא מעט תנועה חכמה בלי הכדור.
גם בהגנה, הרבה שחקנים משתתפים בלחץ ודוחפים את היריבה אחורה, הם רודפים אחרי כדורים ומשחקים הגנה מלאת התלהבות ואמונה. גם זה, כמו הדברים שהוזכרו בפסקה הקודמת, הם אלמנטים שהם תוצאה של אימון מוצלח.
ואם מתחשבים בעובדה שכל זה קורה במועדון שבכל קיץ עובר תקופה ארוכה, קשה ומלחיצה של חוסר ודאות לגבי העתיד ושל בעיות כלכליות שפוגמות בהכנות, הקרדיט שמוכרח ללכת לכהן, ולעוזרו ז'אן טלסניקוב, גדול במיוחד. הם לקחו את החסרונות האלה, גיבשו סביבם את הקבוצה והפכו את זה לנשק שלה, לתחמושת שלה, ליתרונות שלה.
וכל האלמנטים האלה במשחקה של בית"ר מודגשים במיוחד במשחק מול קבוצה שמשחקת כמו שהפועל תל אביב משחקת כרגע. בהשוואה בין הגישה, ההשקעה הפיסית והנחישות של שחקני בית"ר לאלה של שחקני הפועל, האדומים יוצאים חיוורים במיוחד. ובטח כאשר מתחשבים בפער בין היכולת הפוטנציאלית של השחקנים לבין איך שהם נראים על הדשא.
כמשל לכך, צריך פשוט להסתכל על אבי ריקן מצד אחד, ועל חנן ממן מצד שני. שני שחקנים שפרצו העונה, אבל מתמודדים עם ההצלחה והציפיות בצורה שונה. ממן, שחקן מאוד כשרוני ועם יכולות יותר מגוונות משל ריקן, שעוד פתח את העונה בצורה נהדרת, מתקשה להתמודד עם ההצלחה המוקדמת ועם הציפיות, ונכנס לנסיגה גדולה. ממן מתקשה לשמור על יצביות והוא הרבה פחות נייד, משחק לאט יותר, מאבד יותר כדורים על אף יכולת מסירה גבוהה, ובאופן כללי נראה כבוי.
ריקן, לעומתו, מצליח לשמר את החיוניות שלו לקבוצה ומתמודד כרגע עם הציפיות וההצלחה בצורה חיובית. הוא, בניגוד לממן, שומר על עקביות – עניין ממש לא מובן מאליו אצל שחקן שרק פרץ לתודעה לא מזמן, ושממן כאמור מתקשה בו. ריקן עושה את זה בעיקר כי הוא מבין שזה מתחיל בעבודה קשה, קבוצתיות, המון תנועה והרבה אגרסיביות. ריקן מביא את הדברים האלה מדי משחק, ולכן הוא מצליח להיות אפקטיבי פעם אחרי פעם.
בזמנים כאלה, ובדוגמאות של ממן וריקן, אפשר למדוד את האופי של שחקנים, וכמו כן את האופן בו שחקן מושפע ומעוצב על ידי המאמן שלו. אלי כהן משחק העונה על הקו הדק שבין ללטף את שחקניו לבין להציב בפניהם דרישות, ומצליח גם לחזק את שחקניו וגם למלא אותם ברעב וברצון להמשיך ולהצליח.
כבר ביום ראשון הקרוב, לממן – וכמוהו גם לרועי גורדנה (שחייב להתרכז בעבודה קשה ובניידות לפני שהוא מתנהל בעצלתיים בכל פעם שלא מוצא חן בעיניו משהו) – מחכה אתגר מורכב אפילו יותר מאשר זה שהציבו בפניהם ריקן, קובי מויאל ואופיר קריאף. כי בראשון מחכים להם במרכז המגרש אייל גולסה וגוסטבו בוקולי, שמזכירים את ריקן ומויאל מבחינת ההשקעה, הניידות והאגרסיביות שלהם, רק בהבדל קטן: הם עושים את זה בקבוצה הרבה יותר כשרונית מבית"ר. להפועל יש שלושה ימים למצוא לזה תשובה. אם לא יצליחו, שוב ידובר רבות בכל מה שמסביב. למרות שהבעיה האמתית היא על הדשא.