כן, זה זה. בדיוק זה. מאותם משחקים שאף אוהד לא שוכח, שנחקקים בזיכרון הקולקטיבי בערך לתמיד. מאותם משחקים שהסיפור שהם מייצרים הוא כל כך גדול וכל כך מדהים, כזה שאף תסריטאי לא היה מסוגל להעלות על דעתו. מכבי תל אביב ניצחה הערב (שני) 2:3 את בני יהודה במשחק הכי מטורף, הכי דרמטי, הכי פסיכי והכי לא צפוי בליגת העל העונה, ואולי אפילו בשנים האחרונות.
כמו הסל המשוגע של דריק שארפ נגד ז'לגיריס, כמו השער ההוא של ערן זהבי בסוף עונת 2009/10 - ואם להיות גלובליים - כמו המהפך של יונייטד בגמר האלופות של 99' והסיומת של סרחיו אגוארו לעונת הפרמייר ליג הקודמת. מה שקרה בדרבי התל אביבי הקטן הוא לא פחות דרמטי אפילו מכל האירועים הללו.
אז מה בעצם קרה כאן? או, שאולי, השאלה שצריכה להישאל היא "מאיפה מתחילים"?
בדקה ה-90, כשהתוצאה עוד הייתה 1:1 עוז ראלי ניצל ריבאונד מראשו של ברק לוי (שהיה שרוע על הדשא) כדי לכבוש ולקרב את אוסקר גארסיה ושחקניו להפסד דרמטי. אלא שאז הגיעו אותן דקות מדהימות ואולי - אפשר לומר - הדקות המכוננות של העונה כולה. ראדה פריצה, שכבש את השער השני שלו במשחק איזן עמוק בתוך תוספת הזמן, בדקה ה-93 ליתר דיוק, וקבע 2:2 ענק. ענק? כן. כי הרי, כמה פעמים ראינו שני שערים אחרי הדקה ה-90?!
אלא שהמשחק הזה התעלה כאמור מעל לכל דרמה: 9 (!) דקות בתוך תוספת הזמן (שהתארכה מאוד בשל הפציעות של לוי ואור ברוך) הגיע האיש שבכלל לא היה צריך להיות שם. המחליף מושיקו לוגסי, שקושר להפועל רמת גן, אשדוד וחצי מקבוצות הליגה, הניף את השמאלית שלו מ-25 מטרים ומצא את החיבורים של דלה איינוגבה בשער הכי גדול בקריירה הקצרה שלו. ואוו.
ולמען האמת, המשחק הזה הוא כל מה שיפה בכדורגל, וזה ממש לא משנה את מי אתם אוהדים. הרמה לא היתה גבוהה מדי לאורך 90 הדקות, וכל הדרמה התנקזה לה לאותן דקות קסומות. וזה קסום, בכלל, להיות אוהד של מכבי בימים אלו. אותם אוהדים, שסבלו כל כך הרבה בשנים האחרונות, חווים אולי את השבוע הטוב בחייהם הספורטיביים. זה התחיל עם ה-0:4 העצום בדרבי והמשיך עם הניצחון הזה, שאותו הם ודאי ייזכרו עוד זמן רב וככל הנראה גם יפתח את קלטת האליפות של 2012/13.
נכון, הפער של הצהובים ממכבי חיפה, השניה בטבלה, עומד על 8 נקודות. על פניו, הדברים אמנם הפיכים - במיוחד כאשר הפלייאוף מחכה מעבר לפינה - אבל משהו באוויר כבר מוחלט: זו העונה של מכבי. בדיוק כפי שהפצצה של דויד סולארי בדקה ה-92 מול אותה בני יהודה אשתקד שמה את החותמת על עונה שכתוב עליה "עירוני קרית שמונה", כך גם השער של לוגסי הגדיר עונה שלמה.
כי אם במשחק כזה המומנטום לא נעצר, אז כנראה ששום כח בעולם לא יצליח לעצור את הרכבת הצהובה בדרך לאליפות ראויה מאוד. אוסקר ושחקניו רשמו את הניצחון הרביעי הרצוף שלהם, התגברו על קבוצה סופר עיקשת שכבר גברה עליהם בסיבוב הקודם והבטיחו כאמור את שלוש הנקודות הכי חשובות מאז שריקת הפתיחה לעונה הזו. עונה, שצבועה כולה בצהוב-כחול.
הרכבים
בני יהודה: דלה איינוגבה; עוז ראלי, איציק עזוז, גל כהן, אביב חדד; קסטוטיס איביסקביצ'יוס, סתיו פיניש (שלו מנשה /70), ננאד מרינקוביץ', אמיר עגייב (נס זמיר /61), פדרו גלבאן; אדם הרפקה (אור ברוך /75)
מכבי תל אביב: ברק לוי; שרן ייני, יואב זיו, איתן טיבי, קרלוס גארסיה; גל אלברמן (מואנס דאבור /83), מהראן ראדי, ערן זהבי (גונסאלו גארסיה /76); דור מיכה (מושיקו לוגסי /60), אלירן עטר, ראדה פריצה.
מהלך המשחק
הדקות הראשונות היו שקולות יחסית ומכבי הגיעה למצב הכיבוש הראשון. מיכה הכניס מסירת עומק נהדרת לפריצה, החלוץ השבדי גלש לכדור ובעט טוב - אך לרוע מזלו הכדור החטיא את המסגרת. בדקה ה-20 אוהדי מכבי, שוב, כמעט וראו שער: דור מיכה חדר לאמצע מימין ובעט בשאל מ-20 מטרים, סנטימטרים מעל המשקוף של איינוגבה. עד למחצית, שתי הקבוצות לא ממש התקרבו לשער ואחרי 45 דקות התוצאה 0:0. מחצית ראשונה חלשה מאוד בבלומפילד.
בני יהודה נזכרה שמטרת המשחק היא להבקיע שערים ועשתה פעולה חיובית ראשונה בדקה ה-50. מתפרצת נהדרת הסתיימה במצב טוב של הרפקה, שבעט חלש מדי לידיו של לוי מ-12 מטרים. בדקה ה-52 הגיע השער הראשון: יואב זיו הגביה טוב משמאל, איינוגבה יצא משערו והתחרט, פריצה אמר תודה ונגח בעוצמה פנימה. 0:1 למכבי תל אביב. המוליכה המשיכה להיות מסוכנת יותר: בעיטה יפה של לוגסי (67) אילצה את איינוגבה לזנק באקרובטיות ולקלוט את הבעיטה שעשתה את דרכה לחיבורים.
ומשום מקום, דווקא בדקות טובות של מכבי - בני יהודה מצאה איכשהו את השיוויון. עוז ראלי הגביה לפינה הקרוב ושלו מנשה - שנכנס רק דקה וחצי קודם לכן - נגח לפינה של ברק לוי. 1:1. ואז הגיעה תוספת הזמן, אולי הכי דרמטית בתולדות הכדורגל הישראלי. ראלי (90) ניצל את הריבאונד מהבעיטה של גלבאן וקבע 1:2. קשטן בדרך לניצחון? בעולם רגיל, כן. במשחק הנוכחי, תשכחו מזה.
כדור ארוך של איתן טיבי עבר את ראשו של דאבור וראדה פריצה - שוב הוא - המשיך מהאוויר ברגל שמאל. לאיינוגבה אין סיכוי. 2:2 מדהים. חמש דקות לאחר מכן זה כבר היה לוגסי. שמאל. טיל. חיבורים. 2:3. אין דברים כאלה.