אני מאשים את אנשי הפרסום והשיווק. איפשהו הם הצליחו לשכנע את כולנו שיש כזה דבר "גם וגם". גם זול וגם טוב, גם שלום וגם ביטחון, גם דיאטטי וגם טעים. למה להתפשר כשאפשר לקבל את הכול? הגיוני בתיאוריה אבל נטול אחיזה במציאות. לאחרונה, האקסיומה הזו השתלטה גם על השיח הציבורי סביב האוהדים הסוררים למיניהם. "תעודדו את הקבוצה שלכם", דורשים כולם, "אפשר גם בלי קריאות שואה/שלטים בגנות ערבים/נהמות גזעניות וכו'". שוב, הגיוני בתיאורה אבל כל נטול אחיזה במציאות. בטח במציאות שלנו.
במדינות אחרות הצליחו לטהר או להגביל בצורה מהותית את התופעות השליליות שמגיעות לצד אהדת ספורט, אבל להם יש משהו שלנו אין: כמות גדולה ומבוססת של קהל שבוי. בז'רגון קוראים לזה 'תרבות ספורט' אבל תכל'ס מדובר בהרבה מאוד אוהדים שמגיעים למגרשים באופן קבוע כך שגם אחרי שאתה מסנן את הפרובלמטים, אתה נשאר עם כמות יפה מאוד. מה לעשות שכאן זה לא קיים.
המציאות שלא עומדת להשתנות בקרוב היא שיש גרעין קטן מאוד של קהל ספורט שבוי בארץ ומה לעשות, זה בדיוק אותו גרעין שגורם לרוב הבעיות. יש כמה אוהדים מסורים מצד אחד ובעלי עמוד שדרה מוסרי מצד שני אבל אלה יכולים למלא גג שלוש שורות בבלומפילד. למה רוב הקהל השבוי מורכב מחרא בני אדם? זו כבר שאלה לפסיכולוגים התנהגותיים.
אפשר להפליג בדיבור על נפלאות החינוך, להשיק קמפיינים בזה אחר זה ולשלוח את סלים טועמה, עמית בן שושן ואלירן עטר שלובי זרוע לסיור חטיבות ביניים ברחבי הארץ אבל אנחנו לא נשנה את האנשים האלה. אנחנו יכולים רק לסלק אותם. להרחיק ולהרחיק עד שיימאס להם. הבעיה היא שאחרי שהם ילכו, לא יישאר כלום.
אותם אוהדים שטוענים שהם לא מגיעים למשחקים בגלל הקהל הפנאטי, ימצאו תירוץ אחר – הרמה הנמוכה, מחירי הכרטיסים, קשיי חניה. ברוך השם, לא חסר. אני לא מאמין להם בדיוק כמו שאני לא מסוגל להאמין למי שטוען שהוא באמת מזדעזע מהקריאות/שלטים למיניהם. יש כאן שילוב של דמגוגיה, צדקנות ואינטרסים. לנו יש אינטרס להגדיל את הסיפור כי הוא מסדר לנו כתבות ראשיות ויופי של צילומים כמו אלו שהגיעו מבית מכבי השבוע. לפוליטיקאים יש אינטרס ברור וכל השאר זה אנשים שאומרים מה שהם חושבים שהצד השני רוצה לשמוע. זה הכול.
הדבר ההגיוני היחיד שאפשר לעשות הוא להתעלם. להפסיק להתייחס. לא השחקנים, לא התקשורת, לא הפוליטיקאים, לא אף אחד. להתנהג כאילו אין בעיה. כל עוד אף אחד לא מרים יד, הכול בסדר. שכל דביל יתלה איזה שלט שבא לו ויצעק מה שבא לו. להחליט קולקטיבית שמה שקורה במגרש ספורט לא נחשב במציאות, הרי בכל כך הרבה מובנים אחרים זה הנוהג הקיים. מישהו מצליח להכניס כדור לתוך אזור שנקבע מראש ואתה מאושר. מישהו עושה אותו דבר בצד השני של המגרש (שלפני חצי שעה היה הצד שהופך אותך למאושר) ואתה בדיכאון. זה לא רציני.
אז למה שדווקא מה שקורה ביציעים ייתפס ברצינות תהומית? אבל גם זה חזון אוטופי שלא באמת יקרה. בסופו של דבר צקצוקי הלשון יכריעו את כולנו, הגזענים והבעייתיים יסולקו ואנחנו נישאר עם ממוצעי קהל של 1,500 איש בכדורגל ו-150 בכדורסל. אני לא חושב שזה פתרון יותר טוב אבל על זה עוד אפשר להתווכח. מה שאי אפשר לטעון זה שאפשר גם וגם. שקיימת דרך שלישית. אביגדור קהלני עבד על כולנו עם זה פעם אחת, אין סיבה שזה יצליח שוב.