עושה אותם חולים: קהל חיפה שוב מחכה לקיץ

כישלון. אין שום מילה אחרת. אל תנסו לייפות את זה בשום צורה, אל תנסו לכסות את כתמי הזפת עם קוליסה לבנה - פשוט תכירו בעובדות. העונה הזו  של מכבי חיפה היא כישלון. עוד עונת כישלון, יש לומר. שישית, שביעית, איבדנו ספירה. כישלון.

• הערב ב-21:00, ישיר ב-5SPORT: הפועל ב"ש - מכבי חיפה

רגע, למי בעצם אני מדבר? יש מישהו שמאמין שהעונה הזו מוצלחת איכשהו? מעריך שלא. גם גדולי הסנגורים של המערכת וגם קברניטי המערכת עצמה לא יכולים להפוך העפלה לפלייאוף העליון להישג ראוי לשמו. כאן, אגב, המקום להזים את הבאזז המטופש הזה של התקשורת הגוש-דנית, לפיו אוהדי מכבי חיפה חגגו את העלייה לפלייאוף העליון. למעט התפרצות אחת הזויה של הכרוז (שלא ממש זכתה לתגובה נלהבת בקהל), לא הייתה שום חגיגה.

כמובן, זה נחמד מאוד שהשגנו ניצחון בית אחרי שלושה חודשים, וגם קפצנו בשערים של כפר סבא ושמחנו בפנדלינו היקרים (לא דבר של מה בכך, גולים שלנו העונה), אבל זו לא הייתה חגיגה בשום צורה. בעיקר הקלה עצומה על כך שלא נראה השנה את האיצטדיון באשקלון שוב. נשבע לכם, המחשבה על שבעה משחקי דיכאון מול האימפריות מהשפלה ומקופסת הסרדינים מעבר לכביש הדירה שינה מעיניי.

אז בכל אופן, אחרי שסגרנו את הפינה הזו, נחזור למילת המפתח שמתארת את העונה הנוכחית שלנו – כישלון. בואו נעזוב לרגע את התוצאות הדלות מינוס או המיקום. בתחילת העונה, לקחנו בחשבון שהכנות שמתחילות באוגוסט לא יכולות בשום אופן להוביל למאבק אליפות. אבל הנחנו את המספריים והגרזנים בצד ונתנו הזדמנות אמיתית ל"תהליך" (לא יכול לשמוע את המילה הזו יותר) ולמשהו החדש שהתחיל בחיפה. עד לרגע שבו הכל שוב התרסק, והפעם בבום גדול, חזק ומפחיד הרבה יותר מכל פעם קודמת.

הכישלון לא היה היעדרו של תהליך. הכישלון היה שאכן היה תהליך – מכבי חיפה התחילה את העונה רעננה, מלאת מוטיבציה ומשתפרת, ומסיימת אותה שבורה, כנועה, מושפלת וחסרת אנרגיה ויכולות. האופוריה אחרי הנצחונות מול מכבי תל אביב ובאר שבע הולידה זחיחות וקיבעון, שהולידו הרכבים מאולתרים והזויים, שהולידו משחקי נפל נוראיים, שהולידו ירידה חדה ביכולת ובביטחון, שהוליד חודש ינואר אינטנסיבי ומלא בסכינים, סולמות ונחשים, שהוליד את שחרורו של החבר של פרגי בחזרה הביתה, שהוליד את לוזון ומי יודע מה יוליד יום, שלא לדבר על תינוקה של רוזמרי שנקרא "הפלייאוף העליון". תהליך. רק לא כזה שרצינו לראות.

הדבר הכי גרוע בתום העונה הזו, הוא שהיא לא נותנת לי טיפת אינדיקציה, בטח לא חיובית, לגבי מה שיקרה בעונה הבאה. הרי התהליך, או איך שלא תקראו למה שניסו להתניע כאן לקראת העונה הבאה, היה במטרה אחת בלבד – להעמיד קבוצה לאליפות בשנה הבאה.

מישהו יכול לומר שכרגע זו אופציה? ברור שזה אפשרי, וגם כישרון לא חסר בסגל הזה (כמובן, בהינתן חיזוק משמעותי של ארבעה-חמישה שחקנים). אבל האם אכן הכיוון הוא חיובי כרגע? הרי גם לפלייאוף העפלנו באמצעות יכולת וטקטיקה שהיו כל כולם עינוי גוף ונפש. במה התקדמנו השנה? התקדמנו השנה? עד כמה גדול הנזק של כל מה שקרה כאן? לא נוכל לדעת באמת עד הקיץ והמהלכים שיביא (או לא יביא) איתו.

אגב, חשוב לי לציין – לראשונה מזה שנים רבות, אני לא באמת מאשים לא את יענקל'ה שחר ולא אף אחד במערכת במה שקרה. אפילו לא את רנה מולנסטיין. אחרי שנים של חידלון ניהולי ומקצועי, החל מחודש אוגוסט, המערכת אכן שינתה פאזה אחרי שנים של קומבינות, אוזלת יד ושאר מרעין בישין. הושקעו משאבים ניכרים ונעשה ניסיון רציני לקיים את ה"תהליך" על כל האספקטים שלו. כל הכוונות היו טובות, אבל בסופו של דבר, רק הצעקות והתזזית של גיא לוזון וטיפת מזל א-לה זהבה בן הצילו אותנו בשניה האחרונה מהדרך לגיהנום. לפחות לבינתיים, כי הפלייאוף העליון מתדפק על הדלת, וכרגע – אללה יסטור ולהקתו.

וזה אולי מה שהכי מתסכל את האוהדים אצלנו – קבוצות הפייסבוק מנהלות תחרות בינן לבין עצמן מי האשם במצב, אבל בתכלס, בחיים, לפעמים אין אשם אחד מובהק במצב. אם ננתח את הדבר בצורה קרה ולטווח הארוך, ברור שמדיניות הרכש הקפריזית והניהול המיושן והלא ממוקד של יעקב שחר (שאגב, הודה בעצמו שעשה לא מעט טעויות) בשנים האחרונות הן אלו שהביאו אותנו להתבטלות בלתי נתפסת בפני מכבי תל אביב ובאר שבע. אבל השנה, שחר עשה בתכלס מה שביקשנו ממנו. הביא מנהל מקצועי, צוות זר, ישראלים בכירים, זרים יקרים – וזה עדיין לא עבד.

גם הברקה בפלייאוף העליון ואפילו התברגות ניסית למקום השלישי לא באמת יהפכו את העונה הזו להצלחה, אבל אולי יתנו דחיפה לכיוון טוב. שלא יהיה ספק, "כיוון טוב" משמעו דבר אחד ויחיד: מכבי חיפה צריכה לרוץ לתארים בכל שנה, שום דבר אחר לא מקובל. עזבו סיפורים על שילוב צעירים ועל סבלנות – באיזור חיוג 04, הסבלנות היא עניין מאוד מאוד שביר, ונכון להיום – פשוט לא קיימת.

השנים האחרונות והחידלון המקומם שלהם היו בגדר אצבע בעינו של כל מי שליבו ירוק, בטח לאור המעבר לסמי עופר המפואר וגם לזהותה של המצליחה הגדולה וזללנית התארים בצהוב. עוד שנת כישלון יכולה להיות קו פרשת מים משמעותי מאוד מבחינת הקהל ומבחינת הנשק העיקרי, והוא הדרת רגליים מהיכל הכדורגל המוזהב במבואות העיר.

אנחנו שוב נכנסים לפלייאוף העליון עם לב כבד, שוב לא רלוונטיים לשום דבר, שוב עם יותר מדי סימני שאלה ביותר מדי עמדות. גם השינוי שנעשה בעמדת המאמן והעננה מסביב קרלסן וענייני המשפחה שלו, או עתידו של מוסד המנהל המקצועי במכבי חיפה לא ממש מוסיפים סומק בלחיינו. אי הוודאות והחושך שהיו חלקנו בשנים האחרונות נותרו גם עכשיו בעינן. ההווה לא משהו, העתיד לוט בערפל.

אז מה נשאר לעשות? מה שאנחנו תמיד עושים. הערב (ראשון) ב-21:00, איצטדיון טרנר. שוב צובעים הכל בירוק. מתישהו זה יחלחל גם לדשא. רק בבקשה שיהיה בקרוב, ה"מתישהו" הזה...