ביום הכיפורים ב-1973 התפללו אלי טביב ואחיו הגדול יהודה בבית הכנסת, כשבחוץ נשמעו סיסמאות הגיוס. יהודה בן ה-25 הניח את ספרי הקודש ורץ לרכבו ונסע. ארבעה ימים לאחר מכן, במהלך קרבות הבלימה ברמת הגולן, הכוח שטיפל בפצועים הופצץ ויהודה נפל.
"אני לא אוהב לספר הרבה על עצמי", טביב שיתף. "היינו בבית הכנסת ופתאום היו שמועות שנפתחה מלחמה. אחי שמע את סיסמת הגיוס שלו וראיתי אותו רץ נלהב לרכב, נשארתי לבד בבית בגיל 16 וחצי. אחרי ארבעה ימים, בשעות הצהריים הגיע רכב צבאי לבית וכבר אז הרגשתי שמשהו לא בסדר. חששתי ושאלתי "מה קרה?", הבינו שאני האח של יהודה וסיפרו לי שהוא נהרג. קיבלתי שוק, רצו לי סרטים בראש ולא ידעתי מה לעשות ואיך לספר להורים".
"מיד כששמעתי את הבשורה, חשבתי על ההורים שלי", הוא סיפר. "ברחתי לפרדס כדי לא לחשוב על כלום, לא רציתי להיות קרוב לבית. מאוחר יותר עידכנו אותי שאבי הגיע הביתה, סיפרו לו על אחי רק אחרי שרופא נתן לו זריקה. אמא שלי חזרה רק בערב והמפגש איתה היה מאוד קשה. אחרי שכבר סיפרו לה, היא שאלה איפה אני ורצתה לראות אותי, את בן הזקונים שלה. היה קשה לראות את ההורים ולשמוע את הבכי, זה רגע קשה שאי אפשר לשכוח".
ב-2 במאי 2005, דן טלסניקוב התעקש לוותר על חופשת רגילה ולהצטרף לפעילות של יחידתו, סיירת צנחנים. הוא ביקש מאחיו ז'אן, המבוגר ממנו ב-12 שנים, ללוות אותו לתחנת הרכבת, מה שהפך בסופו של דבר למפגש האחרון בחייהם. במהלך סריקה של הסיירת באיזור טול כרם, הכוח נתקל באש מחבלים. דן, שנהג ללכת בחוד, נפגע ונהרג.
"בגיל 32, הייתי בדרך לאימון של מ.ס אשדוד וקיבלתי שיחת טלפון מעיתונאית, ששאלה אם יש לי אח צעיר שמשרת בצבא", שיחזר טלסניקוב. "כבר באותו רגע הרגשתי רע ושאלתי "מה קרה?", אבל היא אמרה שהיא אולי לא מוסמכת להגיד לי. יותר מאוחר קיבלתי טלפון מקצין הנפגעים של צה"ל, ביקשו ממני להגיע הביתה. כשהגעתי, ראיתי שיש כמות גדולה של אנשים, הבחנתי באמא שלי בוכה וזועקת, חיבקתי אותה ובכיתי גם. אבא נתן לי הרבה מיומנויות, אבל מעבר לחומר, אמא שלי מייצגת את הרוח".
"עוד קודם לכן אבא שלי שם קץ לחייו, כך שלא היה לי לאן לברוח", טלסניקוב סיפר. "מיד אחרי שקיבלתי את הבשורה, שבוע בלבד לאחר מכן, חזרתי לשחק כדורגל וכך התמודדתי עם הכאב, גם במקרה של אבא שלי וגם של אחי. זה כוח החיים. האחים שלנו נפלו בקרב בשביל אהבת האדם ואהבת המדינה".