1997. שישי בצהריים. דרור קשטן נכנס לחדר האסיפות ויחד איתו נכנסה גם הדממה. השחקנים ישבו מתוחים ודרור עם דף קטן ביד העיף מבט רציני מסביב. כולם, ואני איתם, מחקו את החיוכים, למעט פליקס חלפון, שעל פניו התנוסס באופן קבוע חיוך בלתי מחיק. אותו חיוך שכמה שבועות לפני בישר לי על התפנית הגדולה בקריירה שלי.
זה היה באמצע ריצת חימום מסביב למגרש כשפליקס, אז קפטן הפועל תל אביב, ניגש אליי עם חיוך גדול ואמר לי, ואני בן 18 וקצת, שדרור מרוצה ממני ושאמשיך להתאמן חזק כי הוא רוצה לפתוח איתי. אני לא יכול לתאר לכם מה עבר עליי באותם רגעים. הציפה אותי אנרגיה מדהימה, והאמת שגם הרבה פחד. הקבוצה נלחמה אז נגד הירידה ומצב הרוח היה די גרוע. מה אני יכול לעזור? חשבתי אז. נחזור לאסיפה.
אסיפה לפני הדרבי הגדול. דרבי שיכול להשפיע על ההישארות שלנו בליגה. דרור, שהגיע באמצע העונה, היה כמו גנרל שהחזיר את האמונה ללוחמים. גנרל שהציל אותנו מהייאוש. תמיד בתחילת האסיפות כתב על הלוח את ההרכב שיפתח במשחק בשבת. הוא התחיל עם השוער, עבר למגן ואז כשהגיע אל עמדת הבלם כתב מבלי להסס את השם גרשון. אין עוד אחד בקבוצה עם אותו השם, חשבתי לעצמי. זה אני. הוא מתכוון אליי. לא הזזתי את העיניים מהלוח והאמת היא שאת שאר האסיפה אני לא ממש זוכר. אחרי האסיפה הלכתי לבית שלי ביפו ובערב הלכתי כמנהגי לבית הכנסת. אתם בוודאי יכולים לדמיין על מה היו תפילותיי.
למחרת נכנסתי לחדר ההלבשה וכל אחד מהשחקנים הרגיש צורך לתת לי טיפ מאוד חשוב. "שחק פשוט", "תהיה כמו באימונים", "אל תחשבן לאף אחד" - היו רק חלק קטן מההמלצות של החברים. ואני, שבמחלקת הנוער רק חטפתי בראש ממכבי, הנהנתי בראשי והבטן התהפכה לי כמו ברכבת הרים. הקהל, שהאמין בדרור, הגיע בהמוניו אל האיצטדיון וצבע את היציעים בצבע האדום. בחדר ההלבשה הדהדה ההמולה שהגיעה מהיציעים. הרגישות הייתה גבוהה ביותר. שמענו הכל. אפילו את האנשים שאמרו לילד שלהם להתכופף כדי שייראה קטן ולא יצטרך כרטיס למשחק. כמה מילים של דרור ויצאנו לחימום.אני מוכן טיפ טופ: מגני עצם במקום, תחבושות בקרסוליים ונעלי סטופקס. הקהל שר ומעודד עוד בחימום וכל שחקן מקבל את הכבוד שלו. השרופים בשער חמש עוד הכירו קצת את השם שלי, אבל רוב הקהל באיצטדיון לא ממש הצליח לעכל את הצעיר עם השם הארוך. "שמעון גרשון?! זה נשמע כמו יושב ראש התנועה הקיבוצית", נכתב באחד המקומות. אחרי החימום, כשאני נוטף זיעה כאילו רצתי יומיים, ניגש אליי באקו השוער הענק, שהיה גבוה ממני בשלושה ראשים. לא מספיק הרגשתי צעיר וקטן והנה מתקרב אליי הענק הזה והצוואר שלי כמעט נתפס מהמאמץ להסתכל בעיניו. הוא הביט בי ולא אמר מילה, רק טפח לי על השכם. שוב הנהנתי בראש וקיוויתי שלא יצעק עליי כמו שהיה רגיל לעשות עם שאר השחקנים.
עלינו למגרש. המשפחה ביציע, ורגע לפני השריקה כולם מעודדים אחד את השני אל מול שאגות הצופים. השופט שורק. שיחקנו לא רע יחסית לקבוצה שנלחמת על חייה, אבל אז הגיע שער עצמי של אחד מחבריי להגנה ומכבי מובילה 0:1. לא האמנתי. השחקנים נראו די מיואשים, אבל המשכנו לשחק כשעל הקווים יכולתי לראות את דרור לא נח לרגע. דקה 45: ניסים אביטן כובש שער שיוויון והר הגעש באדום שוטף את המגרש. אני מרגיש שמח, אבל מאופק כי יש עוד מחצית שלמה לפנינו.
המחצית השניה נפתחה. דקה 49: סרגיי פוגודין החזק, אחרי שליחת כדור שלי, כן שלי, רץ עם הבלמים של מכבי, מנער אותם מעליו ומזווית קשה בועט אל השער. 1:2, ואני מאחורה מרגיש כאילו אני כבשתי. 'בטוח ראו שמסרתי לו', חשבתי לעצמי, ועדיין שמרתי על איפוק. 'נשמח בסוף', אמרתי.
בדקות הסיום נלחמתי עם חבריי על ההישארות בליגה ועל הכבוד שלנו. שתי דקות לשריקה נפצעתי קצת באחד הגליצ'ים והשופט הורה להוציא אותי מהמגרש לקבלת טיפול. זה היה רגע מיוחד כי באותו הרגע לא רק כמה מאוהדי שער חמש הכירו את שמי, אלא כל הקהל האדום, שהתחיל לצעוק: "שמעון גרשון... שמעון גרשון". קמתי על רגליי כמו נמר ורצתי למחצית המגרש. התחננתי שהשופט יסמן לי לחזור לכר הדשא. כשהסימן הגיע טסתי אל תוך שדה הקרב ולא הורדתי את עיניי מהשופט. ואז זה קרה. הוא קרב את המשרוקית אל פיו והאוויר שנשף לתוכה יצא בצד השני כצליל שריקה ארוכה ומתוקה. שריקת הסיום. השריקה ששלחה את המועדון לעידן חדש.
נשארנו בליגה אחרי משחקים מדהימים ואת ההישגים של המועדון בשנים שבאו אתם בוודאי מכירים. בסוף המשחק חזרתי לחדר ההלבשה אחרי שחיפשתי את המשפחה ביציע ונופפתי לשלום לכל מי שרק רצה. פליקס והחברים חיבקו אותי ובאקו השוער ניגש אליי עם כל הגובה שלו, הביט בי, ופלט: "ברכותיי". כמובן באנגלית עם מבטא פולני. אחרי מקלחת חמה יצאתי בראש מורם אל הקהל שחיכה בחוץ, לא לפני שפגשתי במבטו של דרור. מבט שאמר: 'כל הכבוד'. זה היה הדרבי הראשון שלי. אפריל 1997.