"מרבית בני האדם בעולם מונעים מהפחד מכשלון ולא מתוך הרצון להצליח. אם השיחה שלנו בראש תהיה 'אסור לי להפסיד', בסבירות גבוהה אביא על עצמי לחץ והפסד". האבחנה הזאת של ניצן רפפורט, מאמן בכיר ומוביל תחום ספורט ב"תות תקשורת ותוצאות" של אלון גל, היא אולי תמצית ההסבר למה שעובר על מכבי חיפה. הירוקים של אלישע לוי שוב מגיעים לפלייאוף מעמדה של עדיפות ושוב קורסים תחת הלחץ. השאלה היא מי מייצר את הפחד הזה, כיצד הוא משפיע על שחקני כדורגל ואיך מנטרלים אותו.
בעונה שעברה כבר החזיקה חיפה ביתרון של 12 נקודות בפסגת הטבלה, אבל דעכה לקראת סיום העונה ובפלייאוף התרסקה. לא כל כך מבחינת התוצאות (השיגה 10 נק' מ-15 אפשריות), אלא בהצגת יכולת רופסת ומעידה בנקודות המפתח - מול בני יהודה ונגד המתחרה הישירה על התואר הפועל תל אביב. בעונה הנוכחית נראו הירוקים טוב יותר מהפועל במהלך הסיבוב השני, רשמו 8 ניצחונות ותיקו ב-10 משחקיהם האחרונים לפני הפלייאוף ופתחו פער של 5 נקודות. ואז שוב הגיע הקיזוז. שוב צומק הפער מול עיניהם ל-2 נקודות. שוב בקע החשש. ואז הגיע גם ההפסד הביתי 2:1 למכבי נתניה, שסיבך הכל.
"הפחד הוא אחד הכוחות הכי חזקים בעולם הזה, על אחת כמה וכמה בתחום ההספורט ההישגי", מסביר רפפורט. "זה נובע מתוך המקום הזה שבא שחקן ועושה את המקסימום מול יציעים עמוסים בצופים וחשיפה מאוד גדולה לתקשורת. בישראל תקשורת הספורט כנראה יותר גדולה מהספורט עצמו, ולכן בפן המנטלי יש משקל מאוד גדול למה אני עושה על המגרש ולפחד שזה ייצור אצלי". וכאן אנחנו חוזרים להיסטוריה הפרטית של החיפאים, במיוחד כשאחד השחקנים מצהיר בסיום ההפסד האחרון: "אסור לתת ללחץ להשפיע, אסור שיחזור מה שקרה בעונה שעברה".
ש: עד כמה משמעותי הרקע שחיפה באה איתו לפלייאוף?
"המשמעות של השנה שעברה היא המשמעות שאנחנו ניתן לה. אנחנו מייצרים משמעות לכל דבר ועושים מניפולציות שהן לא איכותיות. אנחנו אומרים לעצמנו שאם זה קרה בשנה שעברה, בסבירות גבוהה זה יקרה גם השנה - זאת מניפולציה שמקטינה אותנו. שמורידה אותנו. אם אנחנו ערים לזה, בואו נעשה מניפולציה איכותית. משמע, שחקן בחיפה צריך להגיד לעצמו: 'מהו הדבר שאני עושה השנה שיגרום לי ולקבוצה לקחת אליפות? מה הדבר שהקבוצה צריכה ממני ברגע נתון כדי לעמוד באתגר?'. שחקני מכבי חיפה נמצאים שם כי יש בהם את היכולות למצות את הפונטנציאל, להתעלות ולהביא את היכולות שלהם לידי מימוש".
אחרי ההפסד לנתניה עסקו בחיפה בעיקר בשגיאות, ובעיקר בזו של ניר דוידוביץ' שהובילה לספיגת שער השוויון של אחמד סבע. "עשינו את כל הטעויות האפשריות", אמר יניב קטן, ושחקן אחר הוסיף: "לא יכול להיות שבעקבות טעות אחת נפסיק לשחק". גם אחרי המשחק, בקרית אליעזר מתקשים להשתחרר מהמעידות. "אני אתן דוגמא מענף אחר", מציע רפפורט. "שחקני טניס מסתכלים על כל נקודה כאילו היא חדשה. זה לא משנה מה עשיתי עד עכשיו. נכון, טעיתי, אבל עכשיו יש נקודה חדשה. זה מה ששחקן צריך לעשות. כשברצלונה או מנצ'סטר יונייטד נכנסות לפיגור הן לא מתרגשות. כששחקן בא למגרש הוא צריך לבוא בהנחה ש'יכול להיות שאעשה טעויות וזה לא סוף העולם'. הצוות המקצועי צריך לתרגל מקרים ותגובות: 'נניח שאנחנו נכנסים לפיגור, מה עושים אז?'"
ש: ומה לגבי סגנון ההצהרות?
"בתקשורת כזאת אתה משדר מסר מסוים לחברים, לקהל ולאוהדים, שהם גורם חשוב מאוד בכדורגל. תקשורת איכותית היא נגזרת של מטרה. הייתי שואל את קטן: 'מה המסר שאתה רוצה שייצא?'. אם המטרה היא להרגיז, תגיד מה שאתה רוצה. אם המטרה היא לגבש את הקהל ולחזק את השחקנים, צריך להגיד: 'אנחנו יודעים מה אנחנו צריכים, אנחנו מאוד ממוקדים במשימה שלנו'. ברנד שוסטר פוטר לפני כמה שנים מריאל מדריד כשאמר שהוא כבר לא יודע מה אפשר לעשות. צריך לשדר חיוביות. אם אתה לא יודע מה לעשות, בואו נביא מישהו שיודע. אחד הדברים הכי גרועים ששחקן יכול לעשות אחרי משחק זה להגיד שטויות כי באופן טבעי היכולת הקוגניטיבית נפגעת בגלל המאמץ ולהט הרגע. צריך להגדיר מסר ומטרה מראש וללכת לעבוד על זה".
ש: ואיך מעבירים את זה לרמה של כל שחקן ושחקן?
"צריך לגשת לכל אחד ושישאל את עצמו: 'מה האחוז הנוסף שאני מביא?'. לראות שכל אחד מבין מה התפקיד שלו במבנה הקבוצתי. אם האמונה לא קיימת, צריך לחזק אותה. בכדורסל יש את הקטע הזה שאחרי קליעת עונשין שחקנים ניגשים ונותנים טפיחה על הזרוע או על התחת. זה מראה על שותפות והוקרה. מה שקורה בכדורגל הוא שעובדים יותר מביקורת ופחות מהוקרה. מילה טובה של החברים כגון "יופי", "הגנה טובה", וטפיחה על השכם משפיעות. אדם יכול להיכנס למצב של קהות חושים, ובמגרש זה שחקן שהוא לא חד ולא בעניינים. כשאנחנו במצב כזה, יש לנו תמיד מה לעשות. יש עניין של ערבות הדדית. לדוגמא, אם אני בלם ורואה שהמגן הימני לא בפוקוס, אני בא אליו, נותן לו חיבוק, ואומר לו: 'מה העניינים, אח שלי, הכל בסדר?'. זה פשוט מעיר אותו ומוציא אותו לדרך חדשה. הכוונה היא שאם אני מזהה ששחקן בחרדה, ועל המגרש זה יכול להתבטא למשל ברגליים כבדות, צריך לעשות סוויץ'. אלישע צריך לקחת אותו רגע הצדה, לעצור, לתקן ולהניע מחדש. כל הזמן לעשות ריסטרט".
ש: וזה לא עניין של חוסר בטחון?
"אימנו בעבר שחקן שכיום הוא שחקן מוביל בליגת העל", מספר רפפורט. "הוא זיהה שכשהוא עושה 2-3 פעולות בצורה לא איכותית, הוא נעלם. והוא היה נעלם משחקים שלמים. אז הוא התחיל לעבוד על ביצוע 2-3 פעולות פשוטות בתחילת משחק כדי להצליח ולצבור מהן בטחון. אם חוזרים לחיפה, אז מה שחשוב מהעבר זה למידה מטעויות. גם מצוינות מבוססת על למידה מטעויות. מקרים ותגובות זה לפני האירוע ולמידה מגיעה אחריו - עם הטכנולוגיה שיש היום, עם וידאו. השאלה היא עד כמה זיהינו את הטעויות. אם אני חוזר על אותה טעות, זה סימן שלא למדתי".
שחקני מכבי חיפה נמצאים במלכוד אליו הכניסו את עצמם. מצד אחד, ההוכחה המוחשית והמספרית שהם מסוגלים להיות קבוצת הכדורגל הטובה בארץ. מצד שני, המשמעות שהם מייחסים לדמיון בין המצב בו הם נמצאים כעת לזה בו שקעו בעונה שעברה והחשש מסיום זהה. "אחד המחקרים על סוחרים בשוק ההון גילה שאלה שהכי מצליחים הם על סף הפסיכוטיים - הם מתנתקים מהמציאות, יש להם את היכולת לנתק בין שכל לרגש", מגלה רפפורט, ומנתח: "שחקן מצליח הוא אחד שיכול לנתק בין העבר לבין האתגרים שעומדים לפניו. להיות בפוקוס כאן ועכשיו. אם עולים עם מחשבות על מה שהיה ומה שיהיה, הם לא עסוקים בכאן ועכשיו וחייבים להיות ממוקדים בזה. מה שעושה הרבה פעמים פחד הוא שיתוק. זאת אומרת שאני לא עושה כלום, אפילו לא דבר שאני רגיל לעשותו".
במשחק העונה הקרוב מול הפועל תל אביב יצטרכו אלישע לוי וחניכיו להתמודד עם שני מכשולים גבוהים במיוחד - האחד הוא הפועל ת"א, השני הוא הם עצמם. בצל ההתרחשויות בסיום העונה שעברה והתבוסה 4:1 במפגש הקודם מול האדומים, לאנשי מכבי חיפה יש המון עבודה. בעיקר אצלם בתוך הראש.