זהו. אני לא יכול להיות מואשם יותר בניסיונות ״ניחוס״ האליפות של המילטון. תם ונשלם, אבל את הסיכומים אשאיר לסוף העונה, במיוחד כאשר (לדעתי - לא להתפוצץ עלי) זכינו למירוץ מעניין ושונה. זה לא היה מירוץ מרתק כמו לפני שבוע, אבל כל הסוף שבוע במקסיקו הפך את דירוג הביצועים על ראשו וזה תמיד נחמד. כל הזמן מתלוננים על מסלולים שדומים מדי האחד לשני וגורמים למירוצים להראות זהים. המסלול על שם האחים רודריגז במקסיקו סיטי, שונה לטוב (הישורת והאסים) ולרע (האצטדיון שמתאים אולי לקארטינג).
אם הגשם היה ממשיך לרדת ביום שישי, ייתכן שבשבת היינו מקבלים את מכוניות הרנו בשורה השנייה על הגריד אחרי הרדבול. ורשטאפן היה מהיר בכמעט שנייה וחצי ממרצדס ופרארי. רדבול ידעו שיהיו תחרותיים מראש, אבל לא נראה לי שחלמו על שליטה שכזאת. הגרר הנמוך הפחית את החולשה של מנועי הרנו ולרדבול יש כנראה את החבילה האווירודינמית עם מירב ההצמדה, אבל לטעמי, הביצועים שלהם נבעו בעיקר משלדה מאוזנת להפליא שמאפשרת מתלים רכים יותר, וביחד הם הקנו אחיזה מכנית גבוהה ביותר, כפי שכבר ראינו גם במונקו. בקרב של ריקארדו עם פטל ניתן היה לראות עד כמה דניאל יכול היה להשתמש באבני השפה גם בפניות האסים ובמיוחד ביציאה מהאצטדיון. זה מה שאפשר לו להישאר מחוץ לטווח ה DRS בישורת על צמיגים כה משומשים.
אם הביצועים של רדבול היו צפויים, לפחות לקבוצה עצמה, הרי שעוצמת הנפילה של מרצדס במירוץ, הייתה לא צפוייה כלל. בשבת היה נראה שפרארי ומרצדס הצליחו לצמצם את הפער לרדבול וקיוויתי שבמהלך המירוץ הביצועים יהיו עוד יותר קרובים, אבל משהו רע קרה למרצדס. למרות שהם קיבלו מין ״pre ruling״ משופטי המירוץ במקסיקו, שהג׳נטים האחוריים שלהם חוקיים, הקבוצה בכל זאת לא השתמשה בהם. אין לי הסבר לזה. התוצאות בסינגפור היו חד משמעיות שהג׳נטים האלה עובדים ולמרות שאני בטוח שזה לא היה מקפיץ אותם לרמה של רדבול, זה היה מונע מהם את הצורך להגן כל כך על הצמיגים האחוריים על ידי כיוונון המכונית ליותר תת היגוי שבסוף במירוץ דפק דווקא את הצמיגים הקדמיים. נכון שהאליפות לא הייתה באיזו שהיא סכנה, אבל מצוקת צמיגים כזאת לא נראתה במרצדס מאז אוסטריה לפחות. וורשטאפן עקף בהקפה שלמה את בוטאס, בלי איזו תאונה או אירוע מיוחד!
לאן מפה?
הפספוס הגדול במקסיקו היה המירוץ של ריקארדו. הזינוק הגרוע שלו וההשתלטות של המילטון על המקום השני הכריעו למעשה את המירוץ לטובתו של ורשטאפן. קיוויתי לראות את ריקארדו, הנהג החביב עלי, מנצח את מקס או לפחות נותן לו קרב טוב ככל שרדבול היו מאפשרים. מלבד ריקארדו, רק פטל, בסבירות נמוכה יותר, יכול היה לתת פייט למקס והוא התדרדר עוד יותר לאחור. התוצאה הייתה המאבק היפה בין פטל לריקארדו. דניאל היה חשוף לפרארי רק הודות לסמנים האחוריים שעיכבו אותו וברגע שלפטל היה את ה DRS בישורת הזינוק סיום, העקיפה בוצעה. לעומת זאת, דווקא בסבב השני כאשר לפטל היה יתרון צמיגים יותר ברור, הוא התקשה להגיע לטווח ה DRS משום שזה דרש ממנו לסגור את ההפרש לטווח קטן יותר דרך האסים וברגע שניסה לעבור אותם במרחק קטן יותר מריקארדו, הפרארי כמעט ועפה מהמסלול ופטל איבד בקטע אחד למעלה משנייה. נכון למקסיקו, קיימת מעין ״חומה״ אווירודינמית שלא מאפשרת למכוניות לנסוע במרחק של כשנייה ממכונית בעלת מהירות דומה דרך פניות מהירות כמו האסים במקסיקו או באוסטין. בהקפה הראשונה על צמיגים טריים, יש אולי עדיין מספיק אחיזה מכנית לפצות, אבל לא מעבר.
וזה מביא אותי לבחירה בפטל כנהג המירוץ מבחינתי. ורשטאפן נהנה מיתרון ביצועים ומהחסימה שהמילטון ביצע לאחרים, בכדי לפתוח מרווח בטחון שרק מכונית בטיחות מלאה יכלה למחוק. אין ספק שמקס הפגין ביצועים מעולים, אבל לא נאלץ לדחוף את עצמו אחרי הפניות הראשונות. פטל לעומת זאת הפגין מירוץ בו הצליח להיאבק עם ריקארדו במכונית עדיפה. יתר על כן, פטל הפגין שילוב הרבה יותר נכון של מהירות ושיקול דעת, שהיה כה חסר לו בהרבה מירוצים העונה. הפנייה הראשונה הייתה דוגמה לכך. כמו בצרפת, פטל ״נלכד״ בין המכוניות השונות ולא יכול היה לנצל את יתרון המהירות שלו. שלא כמו בצרפת, פטל לא התאבד על הבלימה לפנייה, אלא אפילו בלם מוקדם ובזהירות. הוא אמנם איבד מיקום לבוטאס, אבל לא הפסיד את המירוץ כבר בפנייה הראשונה. יתר על כן, ההמתנה פתחה לו את ההזדמנות לעקוף בחזרה את בוטאס וכשהוא עשה זאת לא בהיסטריה, אז גם המגע ביניהם לא סבסב אותו. נהיגה כזאת לאורך העונה הייתה מביאה לתוצאות אחרות לחלוטין באליפות. יש פה שיעור חשוב.
מירוץ נפילה של מרצדס, אבל מי יזכור (צילום: Getty)
הכרעת האליפות
מאחורי שלושת הקבוצות הגדולות, רנו הפתיעו אפילו את עצמם. סאיינז אמנם פרש, אבל בדומה לרדבול, רנו נהנו מהמאפיינים של המסלול, וברחו ליתר קבוצות מרכז הגריד. אני בספק שרנו יהנו מיתרון שכזה בברזיל, אבל מעניין לראות איך הקבוצה קבלה פוקוס מחודש, אחרי שנדמה היה שהם כבר סיימו את העונה.
פורס אינדיה הם בוודאי הקבוצה המאוכזבת ביותר. מירוץ הישרדות על צמיגים הוא הפורטה שלהם ובמיוחד של פרז. אני לא חושב שפרז היה יכול לנצח את הולקנברג, אבל כן את הסאובר של לקלר. שארל הפגין שוב את היכולות שלו לשלב מהירות, שיקול דעת ואגרסיביות. ניתן רק לדמיין מה הוא יהיה מסוגל לעשות בפרארי. אם יש דבר ממנו אני חושש באמת לגבי העונה הבאה, זה שהוא לא יקיים את ההבטחה, או שלא יתנו לו…
בדומה לרנו, גם מקלארן נהנו ממאפייני המסלול, ואת זה דווקא צפיתי. אלונסו זוכה לסוף עונה ומירוצים אחרונים בפורמולה 1 כמו בסיוט. שוב הוא לא היה אשם בפגיעה בו ושוב נאלץ לפרוש. זה אמנם אפשר לוונדורן לקבל קצת תשומת לב, אבל אני חושב שאלונסו היה נותן פייט אמיתי ומעניין ללקלר.
טורו רוסו יכלה גם להנות כמו רנו, אבל הם עסוקים שם בבחינת רכיבים לשנה הבאה ובתשלום מחיר על כך. גאזלי הצליח להיכנס לנקודות, אבל הפוקוס שם עבר לחלוטין לעונה הבאה. איך שהוא הארטלי הוא זה שישלם את המחיר.
ויליאמס מקווים שהם הגיעו לתחתית. כולם מקווים. אני לא חושב שבברזיל הם יהיו כל כך עלובים, אבל זה המחיר של ההישרדות הפיננסית עם סטרול וסירוטקין. כתבתי כבר בעבר שהסיטואציה של אוקון נותנת להם הזדמנות להשיג נהג מעולה עם תוספות. אני מקווה שיעשו את ההחלטה הנכונה.
לסיום, אתייחס להשפעה של הכרעת האליפות על העניין במירוצים. אני מקבל תחושה שהאליפות עבור מרבית האוהדים, היא כמעט הכל. אינני ממעיט בחשיבות וביוקרה של אליפות העולם לפורמולה 1, אבל בל נשכח שגם כל מירוץ הוא תחרות בין הקבוצות והנהגים הטובים בעולם ומכאן אירוע מדהים. אולי לא כל המסלולים מעניינים באותה מידה או מאפשרים מירוצים מרתקים, אבל אנחנו עדיין מדברים על הקרם דה לה קרם. טכנולוגית אין למכוניות הללו מתחרים ומבחינת הנהגים, כמעט כל אחד מהם יכול להפוך לכוכב בכל קטגוריה אחרת של מירוצי מסלול. מבחינתי, נהג מירוצים אמיתי, חייב תמיד לחשוב רק על הניצחון במירוץ הקרוב והאליפות היא רק פרס נוסף או כמו שג׳ודי שכטר צוטט לגבי ז׳יל וילינב ״הוא רצה לנצח בכל הקפה, לא רק כל מירוץ״. אני אישית מעריך הרבה יותר את הביצועים והניצחונות מאשר את האליפויות ולכן כל מירוץ מבחינתי הוא עולם ומלואו
( צילום: getty)