הנה, זה קרה גם לי – לפני גיל 30: נמאס לי מהאול סטאר. הרבה דברים שאנשים אמרו לי שיקרו לי ככל שאתבגר לא באמת קרו. בהרבה מאוד מובנים נשארתי די ילד. בעיקר דברים שקשורים ב-NBA. אחד הדברים שמטורפי NBA ותיקים יותר תמיד אמרו לי, בכל פעם שהתלהבתי מהאול סטאר, הוא שזה סתם משחק דבילי. לא האמנתי.
אבל הבוקר משהו השתנה.
האמת, זה התחיל כבר אתמול בלילה, כשהייתי צריך להחליט בין אם להישאר ער ולראות עד שאני נרדם, לבין להקליט ולראות בבוקר. ואחרי סוף שבוע שלם בו התעלמתי לחלוטין מתחרות השלשות, מתחרות ההטבעות, מתחרות הכישורים, ממשחק הצעירים ומכל מה שקשור לסופ"ש המצועצע הזה, הבחירה שלי הייתה להישאר עד כמה שאני יכול.
בפועל מה שקרה הוא שבתום הרבע הראשון, כשאני ערני לגמרי, פשוט כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון. מיוזמתי.
אני לא יודע לומר אם זה בגלל שמשחקי האול סטאר הלכו והידרדרו עם השנים – בגלל שאין באמת יריבות בין המזרח למערב, בגלל שכמעט כל הכוכבים הצעירים חברים מאוד טובים אחד של השני. כי מהבחינה הזו, נראה שדווקא יש התעוררות. העבירה של ווייד על קובי לא הייתה מקרית.
אולי זה באמת כי חלפו השנים וראיתי הרבה משחקי אול סטאר וההבנה שזה לא משנה כלום, בשום צורה, לאף אחד מלבד ילדים קטנים, חלחלה עמוק.
אז לא קיבלנו משחק אול סטאר לפנתיאון. נכון, היה קצת צמוד בסוף, אבל הרבה יותר מדי התקפות דמו למשחק הכוכבים הצעירים – מישהו הולך לסל וכולם זזים הצידה.
מה שכן, ראינו כמה דברים שאמנם לא חידשו לנו כלום, אבל היה כיף לקבל את האשרור:
• האול סטאר מאוד חשוב לקובי ברייאנט. בגיל 19, כשחקן ספסל של 15 נקודות למשחק, הוא פתח בחמישייה של המערב בניו יורק כשהליגה "העבירה לו את הלפיד" ממייקל ג'ורדן. אחר כך הוא זכה בתואר ה-MVP של המשחק הזה 4 פעמים. לאול סטאר חלק חשוב בקריירה שלו. הוא אוהב לבוא למשחק הזה ולקבוע מוקדם מאוד: אני בא לנצח. וגם הפעם הוא שם לעצמו מטרה: לעבור את ג'ורדן ברשימת קלעי האול סטאר. וכך ברבע הראשון הוא זרק ממש כמעט כל כדור שהגיע אליו וסיים עם 17 זריקות (7% מכל הזריקות במשחק) ורק אסיסט בודד (1.3% מסך האסיסטים). זה הסיפור עם קובי, וזה מה שמבדיל אותו מכמעט כל שחקן אחר: קחו כדור, תעלו על מגרש – וזה הופך לקרב שחייבים לנצח. ולמשהו שאנחנו חייבים להעריץ.
• לברון מפשל בקלאץ'. האיבוד שלו, כשניסה למסור לרוחב המגרש, עלה למזרח באפשרות לנצח. נכון, לברון היה מעולה עד אז. אבל זה הסיפור איתו. הדיבור הוא שאחרי המהלך הזה קובי שאל אותו למה הוא לא זרק. למי שצריך היה עוד דוגמא להבדל המהותי בין השניים.
• דוראנט ו-ווסטברוק באמת חברים. אפשר היה לראות את זה בתחרות השלשות, וגם לפנות בוקר. אין בין השניים האלה שום בעיה. כן, היו כמה ויכוחים לאורך החודשים האחרונים, אבל בין איזה חברים לקבוצה אין ויכוחים? המציאות היא שנכון לעכשיו הם אוהבים אחד את השני, אוהבים לשחק אחד עם השני, ולא פחות חשוב – אוהבים לעשות את זה באוקלהומה סיטי, ולא מחפשים אחרי מעבר ל"עיר שתעזור למותג שלהם". עם זאת, ווסטברוק עדיין לא הוכיח שברגעים הכי מכריעים מאוחר יותר העונה הוא יעדיף לחפש את דוראנט (הסקורר הכי טוב בליגה) על פני לזרוק בעצמו (זרק אתמול 17 פעמים – רק דוראנט ולברון זרקו יותר). העובדה שזה לא מוציא את דוראנט מדעתו טובה ליחסים בחדר ההלבשה, אבל לא לסיכויים שלהם לזכות באליפות.
• למרות הכתוב בפסקה הקודמת – בווסטברוק ובדוראנט בוערת אש תחרותית כמו שלא בוערת באף אחד שהוא לא קובי ברייאנט. זה סימן מצוין. אבל מי שרוצה בטובתם צריך לקוות שהאש הזו תגרום לווסטברוק להבין שהוא צריך לשחק 2 ולא 1 ותגרום לדוראנט לדרוש את הכדור במאני טיים, גם במחיר של לעצבן את ווסטברוק.
• דריק רוז הוא בחור טוב וצנוע. על אמת. לא מתעסק בבול שיט. בניגוד, כמובן, לאנשים כמו לברון ג'יימס ודווייט הווארד. לפרטים: צפו בהצגת שחקני המזרח.
• אחרי הכל, הדור הזה הוא הדור הכי מוכשר ועמוק מאז שנות הזהב של הליגה, מסוף שנות השמונים לאמצע שנות התשעים. רוז, פול, קובי, ווייד, לברון, דוראנט, מלו, גריפין, לאב, הווארד – ההווה והעתיד של הליגה לא היו בידיים כל כך טובות כבר 15 שנה.
מה שמביא אותי ל...
אחד הדברים הטובים הבודדים שיצאו מסוף השבוע הזה היה מרתון הפודקאסטים (שיחות מוקלטות) שביל סימונס העלה לעמוד שלו. דירק נוביצקי, קווין לאב, סטיב קר, רוברט הורי, כריס מאלין, כריס פול ודייב קאוונס כולם ישבו ל-30-40 דקות שיחה עם סימונס. האזנת חובה לכל חובב של הליגה.
בשיחה עם כריס מאלין עלה נושא מאוד מעניין. מאלין אמר שהצורה בה ווייד ולברון, והגנת ההיט בכלל, הרגו את ג'רמי לין במשחק מול ניו יורק בשבוע שעבר הזכירה לו את האופן בו ג'ורדן וסקוטי פיפן התעללו בטוני קוקוץ' במשחק של נבחרת החלומות מול קרואטיה ב-1992. בשני המקרים צמד הכוכבים עלו לפרקט מול מי שנחשב לסנסציה, ולא נתנו לו לנשום.
משם השיחה גלשה לדיון – האם נבחרת ארה"ב ללונדון בקיץ, למרות שעוד לא ברור את מי בדיוק היא תכלול, הייתה יכולה לנצח את הנבחרת מ-92? הרי נבחרת החלומות נחשבת, ובצדק, לקבוצת הספורט הכי איכותית שאי פעם הורכבה, בכל ענף שהוא. עם זאת, הליבה של הנבחרת של 2012 כבר ברורה – רוז, פול, קובי, ווייד, דוראנט, לברון, מלו, הווארד. צרפו אליהם את ווסטברוק, גריפין ולאב, ויש לכם כבר 11. כדי להתמודד עם הנבחרת העמוסה מתחת לסלים של 92, נצרף גם את צ'נדלר.
מולם יעלו ה-12 ההם: מג'יק, סטוקטון, ג'ורדן, דרקסלר, פיפן, בירד, מאלין, בארקלי, מאלון, לייטנר, יואינג ורובינסון.
סימונס טען שבסדרה של הטוב מ-7, הנבחרת של 2012 תבוא פייבוריטית. הטיעונים שלו: ל-92 אין מי שישמור את רוז ואת פול. הם ייאלצו לשים על אחד מהם את סקוטי פיפן, אבל הוא האיש שאמור היה לשמור על לברון. בנוסף, לנבחרת של 92 היה את לארי בירד בתקופה בה הוא כבר לא יכול היה לזוז, מג'יק בא אחרי עונה שלמה בה לא שיחק, ג'ון סטוקטון הגיע פצוע והחמיץ כחצי מהקמפיין, וכריסטיאן לייטנר תפס מקום של כוכב נוסף.
מאלין אמר שהוא צודק – הייתה להם בעיה לשמור על האנשים האלה. מצד שני, ל-2012 לא הייתה שום דרך להתמודד עם הסנטרים של 92.
ומכאן אני רוצה לקחת את הדיון ההיפותטי המגרה הזה עוד שלב. מה שאני אומר זה כך: הנבחרת של 92 נבנתה כדי להתמודד עם הכדורסל של העולם ב-92. לא מול הכדורסל של ארה"ב ב-2012. לכן היא הייתה יכולה להרשות לעצמה לקחת את לייטנר, לעשות כבוד לבירד, ולהסתדר חצי קמפיין בלי סטוקטון. אבל לטובת הקרב הדמיוני, וכשהנבחרת של 2012 גם היא עוד לא בנויה לגמרי, לא ניתן לחבר'ה הזקנים הזדמנות לשפץ קצת את הסגל?
ניתן.
ואם כך, במסגרת השיפצורים לסגל אני מנפה את בירד ואת לייטנר, אבל משאיר את סטוקטון – שלטובת הדיון ההיפותטי יגיע בריא לגמרי לסדרה הזו (שיחק 82 משחקים ב-16 מ-19 העונות שלו בליגה). במקומם הייתי מצרף את אייזאה תומאס, למרות שג'ורדן לא רצה אותו שם. אם מייקל היה יודע שכבוד הדור שלו מונח על הכף, הוא היה שם את הקרע מול הרכז מדטרויט בצד. ניצחון מעל לכל. וכדי לסגור את הסגל היינו מוצאים פיתרון לעניין הדרכון של חאכים אולאג'וואן, ששיחק עם הנבחרת ב-96.
הסגלים הסופיים היו נראים כך:
1992
PG: מג'יק (סטוקטון, אייזאה)
SG: ג'ורדן (דרקסלר)
SF: בארקלי (פיפן, מאלין)
PF: מאלון
C: אולאג'וואן (יואינג, רובינסון)
2012
PG: רוז (פול)
SG: קובי (ווייד, ווסטברוק)
SF: דוראנט (מלו)
PF: לברון (גריפין, לאב)
C: הווארד (צ'נדלר)
אינספור המאצ'אפים המרהיבים שאפשר להרכיב כאן בדמיון מוציאים אותי מדעתי. כמה הייתם משלמים בשביל לראות כזה דבר? הנקודות הכי בולטת הן כמובן היתרון של 2012 בעמדת הרכז ובאתלטיות, כש-92 מובילים בכוח ובעמדת הסנטר.
אבל הדבר הכי חשוב הוא איזה חמישייה הייתם מעלים ל-2 דקות אחרונות, כשהמשחק צמוד. וזה נהיה יותר קשה. מה שאני הייתי עושה, בכל אחד מהצדדים, זה לחזק את הנקודות החזקות. ואלו היו חמישיות הקראנץ' שלי:
1992
PG: מג'יק
SG: ג'ורדן
SF: פיפן
PF: אולאג'וואן
C: רובינסון
2012
PG: פול
SG: ווייד
SF: קובי
PF: דוראנט
C: לברון
2012 עולה בלי סנטר, 92 עולה בלי רכז נמוך. בהגנה ג'ורדן ופיפן עושים מה שעשו שנים בשיקגו, בלי רכז, ושומרים בעמדות רחוקות מהסל, ומכפים על מג'יק. אולאג'וואן ורובינסון, שני אתלטים נהדרים, בריונים וגמישים, מהחוסמים הטובים בהיסטוריה, נועלים את האמצע. בהתקפה הם משחקים פנימה, שוב לרובינסון ולחאכים – שניים מהמוסרים הכי טובים שאי פעם שיחקו בעמדת הסנטר (זה היה עובד כי שניהם היו חלק מתאומי-מגדל מוצלחים בקריירה). פיפן בכנף או בפינה, מג'יק מקבל את מרבית ההחלטות, וג'ורדן, ובכן, הוא ג'ורדן.
(אגב, מאלין סיפר שאז, ב-92, הם ידעו כמובן שהם השחקנים הכי טובים בעולם. זה היה ברור. בנוסף, היה ברור לכולם עוד משהו: שג'ורדן טוב מכל מי ששם בכמה רמות.)
לעומת זאת, 2012 דוחפת הכי מהר שהיא יכולה. היא שומרת לחץ על חצי מגרש, מנצלת את האיטיות של מג'יק בשלב הזה בקריירה שלו, ומנסה לצאת לכל התקפה מתפרצת שהיא יכולה – מול קבוצה עם שני גבוהים על הפרקט.
בסופו של דבר, לא מאוד משנה איך אתם מרכיבים את הקרב הזה בראש שלכם, התוצאה היא אחת: צמודה. וזה משהו ש-20 שנה אחרי שקמה נבחרת החלומות האמתית, אפשר לומר עכשיו בפעם הראשונה.