באופן כללי אני אדם רגוע עד כדי אפאתיות אבל ישנן שתי סיטואציות שבהן אני מרגיש שאני מסוגל לרצוח: האחת: כשהוואן של הבראסלבים המרקדים עוצר מתחת לבית שלי. אני לא חושב שזה מצריך הסבר. השניה: כשאני מחכה לטלפון מסוים ומישהו אחר מתקשר אלי. אני יודע, זו לא אשמת המתקשר התמים - ברוב המכריע של המקרים אמא שלי - אבל כשאתה מחכה לטלפון מסוים, מחכה מאוד, כל צלצול מקפיץ אותך ואז אתה מביט בצג והכול שוב נופל בבת אחת. העניינים הופכים עוד יותר מתסכלים כשאתה עונה ומגלה שוב שאין באמת סיבה לשיחה, כמו ל-98% מהשיחות עם בני משפחה, אבל זו סטייה מהנושא.
לא בליגה שלה 1: זה דווקא התחיל די מבטיח
לא בליגה שלה 2: והמשיך אפילו מבטיח יותר
אני מניח שאתם מבינים לאיזו שיחה בדיוק חיכיתי. בפעם האחרונה שעזבתי אתכם נעה בדיוק נישקה אותי והכול היה ורוד ואופטימי. בפעם האחרונה שעזבתי אתכם הפועל עוד הייתה במצב סביר, לפני משחק התאוששות מול ק"ש. הרבה יכול לקרות בשבועיים. וגם מעט מאוד. אפילו כלום. למחרת הדייט נעה נסעה להורים שלה בשביל יום כיפור. לא נראה לי שהיא שומרת מצוות גדולה אבל מכיוון שלא ממש התייחסנו לנושא החלטתי ללכת על האופציה הזהירה ונמנעתי מליצור קשר במהלך החג. במוצ"ש עוד החלפנו כמה SMSים והתברר לי שהיא נשארת עוד שבוע בצפון, עד החג הבא. חייב להודות, אבדן המומנטום קצת ביאס אותי אבל ראיתי אותו כהזדמנות לעבור שלב שאני רואה אותו כהכרחי בדרך לכל מערכת יחסים מוצלחת: שלב שיחת הטלפון העמוקה.
כמו הדייט הראשון, הנשיקה הראשונה ועוד דברים שעושים בפעם הראשונה, גם שיחת הטלפון הרצינית הראשונה היא אבן דרך חשובה: כאשר שני הצדדים עוד לא ממש יודעים הרבה אחד על השני ואחרי שהלחץ של הדייט הראשון נעלם, זה הזמן שבו חשים מספיק בנוח כדי לחלוק סיפורים מעניינים מהעבר, השקפות עולם, דעה לגבי מלפפונים חמוצים (תבדקו את זה: עוד לא נולד האדם שאוהב גם בחומץ וגם במלח), כל זה. כל קשר רציני שאי פעם היה לי עם בחורה כלל בתחילתו לפחות שיחת טלפון אחת שארכה מעל לשעה וחצי והיוותה מעין שלב מעבר בין דייט או שניים למשהו רציני יותר.
באמצע השבוע יזמתי את השיחה המדוברת. השעה היתה שעת לילה מאוחרת, לאף אחד מאיתנו לא היה ממש מה לעשות, מצב קלאסי. כמה קלאסי, ככה רע. 28 דקות זה נמשך וגם זה אחרי 4 שתיקות מביכות של 4-5 שניות ועוד 5 "אז מה חוץ מזה?". 'מאולץ' זה האמא של האנדרסטייטמנט. אני לא יודע מי היה אשם, אבל זה נראה רע ולא מספיק שזה נראה רע, זה פתח דלת לסדרה חדשה ושלמה של פקפוקים עצמיים. במשך שנים חשתי שכישורי השיחה המפותחים שלי והיעדר המימד הויזואלי הפכו את הטלפון לסביבת המחייה האידיאלית מבחינתי, אבל עכשיו גם זה הפך לסימן שאלה גדול. בדיוק כמו הפועל בליגה, הובכתי במגרש הביתי שלי וצריך להתמודד עם זה. האינסטינקט הראשוני היה לנסות שוב אבל אפילו אני לא אדיוט מספיק גדול בשביל לעשות את זה וככה עבר הזמן. אתם כבר מכירים אותי, אני לא צריך להגיד לכם שכל יום רק הגביר את מפלס הסרטים אז ברגעי המשבר פניתי שוב לאיתן. "בחורות לא אוהבות שמשחקים איתן אבל לשחק הן יודעות יפה מאוד", הוא הזדהה. לרוע מזל, האבחנה השטחית הזאת היתה פחות או יותר כל מה שהוצאתי ממנו ("עזוב אותה, אל תחשוב עליה. רוצה? טוב. לא רוצה? שתזדיין. מי היא בכלל? אתה רעב? בא לך חומוס?")
כל הקונספט של לא לחשוב על משהו תמיד הצחיק אותי כי הוא טומן בחובו פועל בלתי אפשרי. אני לא יודע איך אפשר לא לחשוב על משהו. הרי עצם הניסיון המכוון לא לחשוב על משהו יביא לתוצאה ההפוכה אבל אני לא נוהג לפסול שום דבר על הסף. האמת היא שפתחתי בניסיון המודע לא לחשוב על נעה גם מתוך השאיפה שלי לתעד אותו. ישנה טכניקה ספרותית ידועה ומוערכת שקרויה 'זרם תודעתי' ועיקרה תיעוד המחשבות של הגיבור כמעין מונולוג מצוטט. ב'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס, שנחשב לרומן הגדול של המאה ה-20, ישנו שימוש נרחב בטכניקה הזאת ותמיד הסתקרנתי לגבי היכולת שלי לחקות אותה. מצד שני, בכל ניסיונותיי לקרוא את הספר הארור הזה לא צלחתי יותר מ-200 עמודים אז אולי זה לא רעיון כזה טוב. לא משנה.
כלום
"טוב, הנה התחלנו. ניסיון מודע להעביר זמן בלי לחשוב על נעה. על מה נחשוב... מה יהיה עם הפועל? משחקים חרא. טוב, אבל אין מה לעשות, אף קבוצה לא מסוגלת לתת שתי עונות טובות ברצף. חבל שהנפילה באה דווקא עכשיו, דווקא אחרי שהלך כל כך טוב. סהר נראה לי פלופ. גם פרנסמן. הבעיה היא שאין אופציות אחרות. היו צריכים לפחות להתעקש על מגן ימני. בסוף יהיה בסדר. מעניין מה יהיה מול ליון. כבר ניצחו בבלומפילד קבוצות גדולות, אבל אף פעם לא בתקופה כזאת מסריחה. נעה אמרה שצריך להיות אופטימיים. שיט! מעניין מה איתן חושב על המשחק. אין לי כח לדבר איתו, הוא תמיד משתמש בגוף שני יחיד כדי לדבר על הקבוצה. זה מחרפן אותי. האמת היא שלא רק הוא, כולם עושים את זה - 'אם אתה לא סוגר את צד ימין, אין לך מה לחפש פה'. למה עושים את זה? זה כאילו להטיל אחריות על הצד השני בשיחה? שאם מפסידים אח"כ הוא אשם? היה פעם בשיעור תנ"ך איזה דיאלוג בין אלוהים למישהו שהיה את הקטע הזה עם הגוף השני. אני לא זוכר איזה. רגע, כתבתי אלוהים. זה לא אסור? או שרק להגיד אסור. כמו במונטי פייתון 'ג'הווה, ג'הווה...'. צריך לראות את הסרט הזה עוד פעם. מעניין ששתי הדמויות היחידות בהיסטוריה שאסור להגיד את השם המפורש שלהן זה אלוהים והלורד וולדמורט. וקנדימן, אבל זה רק חמש פעמים ברציפות. וביטלג'וס, אבל זה רק אם לא רוצים שהוא יופיע. או שכן. כל הסרט הזה מאוד בלבל אותי בשעתו. בכלל טים ברטון הוא די אוברייטרד. וואי, שנים לא הייתי בקולנוע. שיט! או שזה לא נחשב. טוב, זה כן נחשב. אני חושב עליה עכשיו. אז מה חוץ מזה? אלוהים, אני משעמם אפילו את עצמי. יותר טוב – וולדמורט, אני משעמם אפילו את עצמי...".
לא
והנה חזרנו למצב שעמו פתחתי. ממתין לטלפון שבינתיים לא הגיע. הייתי רוצה להגיד שהחזקתי מעמד ולא ניסיתי להתקשר אליה שוב אבל ברור שזו לא האמת. ברור שניסיתי להתקשר. ברור שהיא לא ענתה וכל שנותר עכשיו הוא לחכות. בגלל זה שמחתי שהגיע המשחק מול ליון. זו הגדולה האמיתית של אהדת ספורט. לא משנה מה קורה בחיים האישיים שלך, לתקופת זמן מוגבלת מצב הרוח שלך תלוי במשהו שמונח לחלוטין מחוץ לשליטתך. אם אתה כמוני, וברוב הפעמים מצב הרוח שלך לא משהו, זו דרך טובה לשפר אותו. הלכתי לבלומפילד ובכוונה השארתי את הטלפון בבית. לא רציתי להסתכל עליו כל חמש דקות. בסוף גם המשחק לא עשה הרבה כדי לשפר את מצב הרוח שלי וכבר ביציאה התחלתי לחשוב על הצג של הטלפון שלי והאם הוא נושא עליו את אותו כיתוב מבטיח "1 שיחות שלא נענו". הגעתי הביתה. כדי להוכיח לעצמי שאני לא יצור פאתטי לחלוטין הלכתי להשתין לפני שהסתכלתי על הטלפון. "3 שיחות שלא נענו", עוד לחיצה אחת ו... נכון מאוד, שלושתן מההורים. באותה שניה החלטתי שאני לא מגיע לליל הסדר הקרוב אבל זו לא באמת הסוגיה כאן. הסוגיה היא האם להתקשר שוב או לא.
אחרי משהו כמו שתי דקות של מאבק אינטלקטואלי מרתק ביני לבין עצמי, השתכנעתי לנסות ולחייג פעם נוספת. הנימוק המנצח היה 'אם זה גמור, זה גמור. עוד טלפון אחד לא ישנה כלום'. לקחתי שתי שניות כדי לתהות עד כמה זה מעורר רחמים שאני זוכר את המספר שלה בעל פה וחייגתי. כולם יודעים שהצלצולים המכריעים הם בין 4 ל-6 אז בשלושה הראשונים עוד הייתי אופטימי. אחרי זה פחות, בתשיעי כבר ויתרתי. אני יודע שחשבתם שהיא הולכת לענות בסוף והכול יסתדר אבל זה לא איזה סרט, אלו החיים ובחיים האמיתיים, גם אם בטעות הצלחת להשתחל לליגה שלא מתאימה לך ולהשיג דייט עם קבוצה של חצי גמר צ'מפיונס, זה לא אומר שאתה באמת יכול להתמודד איתה. רוב הסיכויים הם שזה ייגמר במפח נפש, אפילו אם מדובר במגרש הביתי שלך.
הולך