כפתור ה-F5 במקלדת שלי נשחק בשבוע האחרון. אתם יודעים, זה שמרענן את המסך כדי לראות אם משהו השתנה. על המסך פרושים חלונות של אתרי הספורט המובילים בברזיל, אתרי הבית של המועדונים ושורת חיפוש קבועה בגוגל ניוז. מה קורה עם רונאלדיניו? מתי הסאגה הזאת תיגמר? לא שיערתי שזה יעניין אותי כל כך, אבל מקרה החירום הדנטלי הזה הוא פשוט תופעת טבע. ביום-יום עצלן, במשא ומתן משקיען. שיגע את כל עולם הכדורגל והכל כדי לעשות לו חיים קלים יותר. בשביל להפחית לחץ.
רונאלדיניו מגלם במלואה את הסטיגמה של הכדורגלן הברזילאי. לחיוב ולשלילה. מצד אחד, גאון זריז מחשבה, בעל ראיית משחק פנומנלית, בעיטה מדויקת כמו טיל טומהוק ומגע בכדור שגורם לצופה להזיל על עצמו ריר מרוב עונג. מצד שני, עצלן מדופלם, בליין חסר שליטה, יציב כמו ברווז בהחלקה על הקרח ובעל אגו שמאיים להתפרץ דרך התקרה. התווית הזאת, שרונאלדו דה אסיס מוריירה מסרב לתת לה לגווע, היא שהרעימה כל הדרך ממילאנו לריו דה ז'ניירו. היא שהכתיבה, במודע או שלא, את דרכו בחזרה למקלט של מקצוענות בינונית ובליינות עילאית. דיניו רוצה לשחק, אבל בלי ששטויות כמו משמעת, שעות שינה ותזונה נכונה יפריעו לו.
במילאן לא רצו להיפרד מרונאלדיניו, אלא שמסימיליאנו אלגרי הבין שהברזילאי נטול המוטיבציה תופס לו משבצת והרבה כסף לרכש פוטנציאלי. לצד הברקות פה ושם, הוא עדיין הפר בגלוי הוראות של הצוות המקצועי, נראה חסר חשק ונתן דוגמא שלילית לחבר'ה הצעירים. אצל אלגרי, בניגוד לקודמו, יש גבול להנחות. "הייתי מאושר כשלאונרדו היה אחראי", סיפר דיניו השבוע. "אבל אחרי שהוא עזב השיטה השתנתה והחלטתי שאני חוזר לברזיל". לא פלא, בתקופתו של לאונרדו היו לא מעט דיווחים על הסכמות בין השניים על השקעה מצד השחקן במגרש והעלמת עין מצד המאמן מכל מה שקורה בחוץ. ממועדוני הריקודים עד השעות הקטנות, מהופעות הראפ המוחצנות בהשתתפותו של הטאלנט וגם מצריכת האלכוהול והבחורות. הבחור מכור, אז למה להפעיל אצלו את הקריז?
היו גם אפשרויות לפתור את התסבוכת בצורה אחרת. קבוצות מאנגליה קרצו, אבל דורשים שם מקצוענות מוגזמת. לאונרדו רצה לקחת את הסטאר לאינטר, אך בחוזהו במילאן היה סעיף האוסר על מעבר לקבוצות אחרות באיטליה. גם מה-MLS נשמעו קולות מעוניינים, אלא שהכל שם עוסק באתלטיות והכושר הוא מעל לכל. רונאלדיניו, באמצעות אחיו וסוכנו רוברטו אסיס, הביט בשנים האחרונות בקנאה על הרנסאנס של הליגה הברזילאית. על החזרה של כוכבים נערצים למולדתם, על סגידת ההמונים, על ההערכה לטיפול בכדור ולא במשקולות. והוא קיבל גם חיזוקים מאלה שעברו את זה.
"אני מקווה שרונאלדיניו יעשה את הבחירה הנכונה ויהיה מאושר בכל מקום בו יבחר", אמר לאחרונה רונאלדו, האייקון שפרץ את דרכם של הכוכבים חזרה לליגה הברזילאית. מאז שהשמנמן סגר בקורינתיאנס, שבו הביתה שמות כמו רוברטו קרלוס, אדריאנו, רוביניו, דקו, פרד, בלטי, אלאנו, מנסיני ורבים אחרים. גם כוכבים משאר היבשת התייצבו, כגון ד'אלסנדרו, ויירי, מקסי לופס, אבראו, קונקה, קאריני, קאסרס ואדיסון מנדס. "אני בטוח שהוא יהיה הרבה יותר מאושר כאן. אתם מתארים לעצמכם אותו ואותי משחקים יחד?", פינטז החלוץ האגדי."זאת לא החלטה כלכלית", הבהיר רונאלדיניו, והעיד על עצמו: "כל מה שמעניין אותי הוא לשחק כדורגל. אני עדיין שחקן וכשרון משמעותי ובעוד 4 שנים יש גביע עולם בברזיל. לכן חזרתי. הגענו לסיכום עם מילאן ואני חופשי להמשיך בחיים שלי בברזיל". והמשפט האחרון הוא בדיוק העניין. הילד בן 30, יש לו חום גבוה מרוב דרישות וציפיות, והחזרה הביתה מצטיירת אצלו כחופש. אי אפשר להתווכח עם זה. בעידן בו כולנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו בשאיפה לנוח ביום מן הימים על זרי הדפנה, הבחור הבין שיש לו את היכולת להתחיל בהשתרעות כבר עכשיו. עד לפני 4 שנים הוא היה בלי ספק הכדורגלן הטוב בעולם, ואז הוא כבה. היכולות לא אבדו, המגע לא התחספס, זיק הגאונות עדיין בוער בו. רק הרצון הלך ודעך.
יש בזה משהו עצוב. תחושה של פספוס. הכרה שיכולנו ליהנות ממנו יותר. שהוא מסוגל עדיין לשוב לעצמו. זה לא מאוחר. ויש בזה גם משהו משמח. הבנה שבמקביל לשאפתנות ולהצבת המטרות העצמית, יש גם אדם שרוצה קצת חופש. שמעוניין ומסוגל להרשות לעצמו להניח הכל בצד ופשוט לשחק. בלי לשבור את המסגרות, בלי לוותר על כל הישגיו. פשוט לחזור למקורות וליהנות מדריבל, ממסירת עומק מבריקה, מקולגות שמדברים באותה שפה. מחברים שרוצים לגדול להיות כמוך. מהחום של הבית.