הרבה דברים רעים נאמרו על הסגל הנוכחי של מכבי תל אביב, רובם מוצדקים. אחד מהם היה שהסגל הספציפי הזה לא מתאים ל-DNA המכביסטי שזוכה בתארים ומוציא מעצמו את המיטב כשהוא עם הגב אל הקיר. השבוע הזה היה המבחן הראשון לספק הזה. ואתמול קטש והצוות שלו, יוקובייטיס, בלאט, רנדולף, ריברו וסורקין הוכיחו שלפחות בשבוע הזה הם הכי מכביסטים ואחים מכביסטים. הגב נשאר זקוף, הקיר נפל.
מהצד השני, יש נטייה העונה אצל אוהדי ומוקירי זכרה של הפועל ירושלים להתלונן שהיא לא מקבלת את הכבוד הראוי לה, ושכל תשומת הלב והדיבורים על תארים הולכים לכיוון תל אביב ונשארים בתפר האידיאולוגי בין הדרייב אין ליד אליהו. והנה, הזדמנות זהב להראות שההרים יכולים לרקוד כאילים, גבעות כבני צאן, ולהוכיח שירושלים, זו שזכתה בשני גביעים ברציפות, אכן ראויה לכבוד שהיא כה מבקשת.
משחק אחד על תואר, אצלה בבית, מול קבוצה קצרה וחבולה פיזית ומנטלית, שניצלה על הקשקש בחצי הגמר וסופרת את ימיה לאחור עד לסיום העונה. וירושלים, אין מילים יפות לתאר התפרקות קולוסאלית, פשוט התפרקה קולוסאלית. היא פגשה קבוצה שהיא עכבר אירופאי והפכה אותו לאריה מקומי.
החל מיונתן אלון שהתנהל פחות כמאמן אלא יותר כאוהד שקיבל את המקום הכי טוב באולם לצפות בגמר, דרך מרבית הסגל הירושלמי שהיה מפוחד עם רגליים רועדות, ועד לנער הזהב יובל זוסמן, שהיו עדויות לא מעטות ואכן מוצדקות שהוא השתנה, התבגר, התחזק פיזית ומנטלית והוא מוכן להוביל, לקחת, ליזום, לנצח. עד אתמול, זה נראה מדויק. אבל זוסמן נבלע לוואקום ממנו רבים לא חזרו שנקרא ״מי באמת מופיע למשחקים גדולים״ ואחרי שקלע את הסל הראשון במשחק, השתבלל והתכנס לתוך עצמו, הוסיף שלשה לקראת הסוף, וזהו.
ירושלים היא אחת הקבוצות הבודדות העונה שאיפשרה למכבי ת״א להכתיב את מה שהיא רוצה ללא תגובה. הטבעות ננעלו עליה, היא לא מצאה תשובות לריברו ויוקבאייטיס, נראיתה כלא מאמינה בעצמה, איבדה ביטחון בקליעה, ויתרה בהגנה, ופנתה לטריק ישן נושן: בוא נקבל עבירות טכניות של תסכול ונאשים את השופטים. ירושלים תמשיך לרדוף אחרי הכרה, אחרי שתחזור להכרה מהבומבה שחטפה אתמול.
ירושלים תמשיך לרדוף אחרי הכרה (אלן שיבר)
הגמר של מכבי
זה היה אחד המשחקים הכי קלים של מכבי ת״א העונה, והיו מעט מאוד כאלה. היה לה טריק אחד בכובע, שירושלים לא מצאה לו פתרון. קטש החליט, וצדק, שמשחק ההתקפה שלו יעבור דרך חסיאל ריברו, והוא קיבל את הכדור בצבע בכל הזדמנות, כדי לסיים, להוציא לקלעים, למשוך תשומת לב שהתחילה רוטציה הגנתית ירושלמית שנגמרה בסיומות של יוקובאייטיס, בלאט ורנדולף.
זה בלט במיוחד ברגעים בהם שתי הקבוצות התקשו לייצר שלשה. למכבי ת״א הייתה את אופציית ריברו בצבע, לירושלים הייתה את אופציית בוא נרים עוד שלשה ונתפלל. הדומיננטיות של ריברו בלטה מול חוסר הביטחון וההססנות של אוסטין ויילי, שחזר מפציעה ועל כן קטש לחץ על הפצע הזה עד הסוף. יונתן אלון הפקיר בחילופים את זוסמן מול ריברו וזה היה כואב. וכשריברו לא היה על המגרש, מכבי חיפשו את סורקין. וכשלא הלכו לסורקין אז לרנדולף בצבע. ככל ששריקות הבוז של הקהל הירושלמי לרנדולף גברו, כך הוא היה חד יותר. איזו קלאסה של שחקן. זו הייתה תצוגה התקפית מופתית של מכבי, לרוב ממושמעת, של קבוצה שעברה קילומטראז׳ של סבל שסוף סוף נמצאה לו תרופה והיא הפסיקה לסבול.
במחצית השנייה, כשגם השלשות שלה התחילו ליפול, זה היה סוף הסיפור של ירושלים. ובראש הטור צועד, רוקאס המפקד. יוקובאיטיס כבר לא מעט זמן מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, ורואה שאין באמת מי שינהל את העסק, וזה עליו. ובמקום בו אין מנהיגים, תהיה מנהיג, אמר לעצמו. את ההשתלטות שלו על העמדה הזו הוא עשה לאט, בצעדים קטנים, ככל שקטש איפשר לו וככל שקטש הבין שעם בלאט זה לא יקרה.
בלאט שקע לבחירת זריקות רעה ומסירות שכולם כבר למדו, בעוד שיוקובאיטיס הבין שהקבוצה הזו זקוקה למישהו שינהל את שיווי המשקל העדין בין ניהול משחק לצבירת נקודות. היא זקוקה לגארד שייתן מענה הגנתי לגארד מוביל של היריבה, לפחות ברמה המקומית. וזה בדיוק מה שהוא עושה. כשצריך לייצר לעצמו הוא מביא את עצמו לפאנצ׳ים שהוא אוהב (חצי מרחק), כשצריך לנהל את העסק הוא ימצא את החברים, גם את בלאט.
כשצריך לכעוס על בחירת הזריקות של בלאט הוא יפנה מבט לספסל וימלמל מתחת לשפם. ובאותו הרגע ג׳ון דיברתולומיאו יישא את עיניו לקטש וישאל מבלי לשאול ״להיכנס?״. ואת הניהול העדין הזה, של יוקובאיטיס-בלאט-ג׳ון די, קטש מנהל בעדינות של מנתח. גם הוא יודע שכשהשלשות שלתמיר ייכנסו הן יהפכו לשיטפון. והן באמת נכנסו וקברו את ירושלים. הביטחון של בלאט הוא בילט אין, לא ניתן לערעור, אין לו אלוהים והוא תמיד אוהב אותו. אבל שהקליק של בלאט נתפס, כשהזריקה נכנסת, זה מגיע בצרורות וזה מסובב את הסכין עמוק בתוך היריבה. בלאט הוא בעצם 2 שיכול לשחק (לרוב) היטב את הפיק אנד רול. תנו ליוקובאייטיס לקבל החלטה ותוציאו את בלאט על חסימות ותראו ישועות. החיבוק ביניהם בסוף המשחק היה חיבוק של שני אנשים שמשלימים זה את זה, שקרובים זה לזה כמו הספרות 1 ו-2.
יוקובאיטיס. מנהיג (אלן שיבר)
הגמר של הארפר
אין דברים יותר יפים אסתטית מג׳ארד הארפר במגרש הפתוח. מופת של קבלת החלטות. הוא שחקן מהפנט, גם כשלא הולך לו. אתמול הוא נתן את הרפרטואר הרגיל שלו, סחט 9 עבירות, לקח 15 זריקות והאמין בנועם דוברת וגבי צ`אצ`אשווילי יותר ממה שהם האמינו בעצמם. הקליעה שלו לא נכנסה, הוא לא קיבל מספיק סיוע והוא נאלץ גם לעשות את העבודה של יונתן אלון.
מה הכוונה? כשהמשחק נראה אבוד, וצריך לפנות לאפיקים אחרים, המאמן יכול להחליף הגנות, ללחוץ על כל המגרש, ו/או לקבל איזו טכנית שיעיר את השחקנים שלו, את הקהל וייתן תחושה שאין מה להפסיד ועכשיו הגיע זמן שגעת. אלון היה עסוק בלעשות עוד מאותו דבר, ונדמה שהוא כבר התחיל לחשוב איך הוא מברך את עודד קטש בסיום. בעוד שהארפר נאבק, נשך, לא איבד תקווה והביע מחאה מול השופטים. הטכנית המוצדקת שקיבל מעופר מנהיים הדליקה את הקהל. זה היה הקלף הנואש של ירושלים שהגיע שבע דקות לסיום, ניסה לייצר מומנטום של קאמבק, אבל לא עירער את מכבי. זה כן חיזק את מנהיגותו של הארפר ואת הצורך שלו לקבל עזרה מהמאמן שלו.
תשלח לי שקט
מכבי ת״א חוזרת לשמונה משחקים (למנאייק) ביורוליג, כדי להעביר את הזמן עד לפלייאוף בארץ. עכשיו יש פחות לחץ להכשיר את ג׳יילן הורד, והחמישייה המותשת שלה תוכל לנשום קצת. בהתנהלות של החודש האחרון, קטש אפילו הצליח לייצר לעצמו סקנד יוניט לזירה המקומית, כשהדקות ביורוליג בעמדה מספר אחד לדייויד דג`וליוס השתלמו אתמול. הוא נתן קצת אוויר ליוקובאיטיס ואפילו החזיר עם קצת קליעה. וויליאמס יכול להמשיך לעשות שיגועים על הפרקט ומנקו יכול לטעום עוד קצת יורוליג. עד לחודש מאי, גם אם תמשיך להיות מושפלת ביורוליג, מכבי ת״א קנתה לעצמה מצרך נדיר העונה: קצת שקט. אה, ועוד גביע לארון.