לפעמים, סיפור כדורגל אמיתי נשמע כמו תסריט שלא היה עובר אישור בהוליווד, כי אף אחד לא היה מאמין לו. אז הגיע ג`יימי וארדי, ואיתו כל החוקים נשברו.
וארדי לא גדל באקדמיה של יונייטד. הוא לא סומן בגיל 9. הוא שוחרר משפילד וונסדיי בגיל 16. הוא עבד בבית דפוס, שיחק אצל החובבנים ולבש אזיק אלקטרוני על הרגל כי לא הורשה לשחק מחוץ לאזור המגורים שלו אחרי שעות מסוימות.
זאת לא התחלה של אגדה, אלא של מישהו שנשאר. כי לא היה לו שום מקום ללכת. לסטר סיטי רכשה אותו מפליטווד טאון תמורת מיליון פאונד, מה שנשמע אז כמו הימור. היום? מדובר באחת העסקאות הטובות בתולדות הכדורגל האנגלי.
שנה לאחר מכן, ב-2013, טרוי דיני הבקיע שער שנכנס לנצח. כולם זוכרים את הסיום הדרמטי, אבל לא את ג`יימי וארדי. הוא היה שם. אולי לא עלה באותו יום, אבל היה שם.
ב-2014/15 הוא עלה לליגה האנגלית, וניצח 3:5 את מנצ`סטר יונייטד. הוא הבקיע, בישל, כבש פנדל והוצהב. העולם התאהב בחלוץ עם האזיק שעלה מהליגה השביעית.
שנה לאחר מכן, הוא נכנס להיסטוריה. 2015/16. אליפות של לסטר. לא צ`לסי. לא סיטי. לסטר. וארדי הבקיע ב-11 משחקים רצופים ושבר את השיא של רוד ואן ניסטלרוי, מאמנו האחרון בקבוצה, כולל שער מול יונייטד.
הוא עשה את זה לצד הקוסם האלג`יראי ריאד מחרז, ליד נגולו קאנטה עם הריאות הבלתי נגמרות ועל קלאודיו ראניירי, הסבא על הקווים. חמש שנים לאחר מכן וארדי הניף גביע אנגלי, לראשונה. הוא לא היה צריך להבקיע, אלא פשוט להיות שם. להנהיג. להדליק את כולם.
מחרז עבר למנצ`סטר סיטי, קאנטה לצ`לסי. וארדי נשאר. כשארסנל הציעה לו חוזה הוא נשאר. כשלסטר ירדה ליגה הוא נשאר. הוא לא שיחק בשביל תהילה, אלא בשביל לסטר.
אחרי 13 עונות, כמעט 200 שערים ואליפות וגביע, ג`יימי וארדי נפרד. הוא עושה את זה אחרי אינספור רגעים שעשו לכולנו צמרמורת. הסיפור שלא הוא לא סיפור של מספרים, אלא של מישהו שכולם אמרו לו שהוא לא יצליח. הוא ענה עם שער בדקה ה-90. סיפור של אמונה, לב ותשוקה. סיפורו של ג`יימי וארדי. לנצח שועל.