חלק מאוהדי ברצלונה חגגו יותר חזק מהשאר בשער הרביעי של לאמין ימאל בדקה ה-77 מול דורטמונד, ולא רק כי הם אוהבים את הכישרון בן ה-17. זה מרגיש כאילו עבר מאז נצח, אבל לפני לא כל כך הרבה זמן יתרון של 0:3 לא הרגיש כאילו הוא בכיס של ברצלונה.
בעונת 2017/18, ברצלונה ניצחה 1:4 את רומא רק בשביל להפסיד 3:0 בגומלין וללכת הביתה בשלב הבא. ב-2018/19, מול ליברפול בהרכב חסר, הם חטפו רביעייה מקרן קצרה אחת. ב-2023/24, השנה שעברה, הם הובילו 2:3 במשחק הראשון מול פריז סן ז`רמן ופשוט התפרקו בגומלין, כשהובסו 4:1.
לא צריך ללכת רחוק מדי. גם השנה, במשחק הראשון של ברצלונה בשלב הליגה, אריק גרסיה הורחק בדקה ה-11 אחרי שמארק אנדרה טר שטגן לא הותיר לו ברירה אלא לספוג אדום. הם הפסידו פעם אחת בלבד ב-27 משחקים בהם עלו ליתרון במסגרת הליגה.
הקאמבקים של ברצלונה חוצי מפעלים. גם לאחר שהובילו 2:4 על אתלטיקו מדריד וסיימו ב-4:4, הם התעשתו בגומלין ושמרו בו על שער נקי. בגמר הסופרקאפ הספרדי הם ספגו בדקה החמישית, ואז הבקיעו חמישה שערים משלהם. ברצלונה הזאת זוכה כבר עכשיו בהשוואות ל-2008/09, השוואות מוקדמות מדי לפני שהם זכו בליגת האלופות או למעשה בכל תואר משמעותי.
הכדורגל שלהם מהפנט, וידענו לתת את הכבוד גם לראפיניה וגם ללאמין ימאל במסגרת סדרת הכתבות "לא מה שהכרתם", אבל הפעם אנחנו רוצים לדבר על משהו אחר לגמרי. בזמן שריאל מדריד עלולה לעוף מחר מליגת האלופות, ברצלונה הצעירה מראה משהו אחר - אופי.
בארסה, בכל קנה מידה, קבוצה צעירה. 5 מ-9 ההרכבים הצעירים ביותר העונה בליגה הספרדית היו של האנזי פליק, כשההרכב שלה כולל את לאמין ימאל בן ה-17, פאו קובארסי בן ה-18, אלחנדרו בלאדה בן ה-21 ופדרי בן ה-22. השוער שלה הוא וויצ`ך שצ`סני בן ה-36 שמעלה דרמטית את ממוצע הגילאים, וגם הוא שחקן שחזר מפרישה ונמצא לראשונה עם הקבוצה.
איך זה השתנה? הקרדיט בראש ובראשונה מגיע להאנזי פליק ורוברט לבנדובסקי. המאמן מאמין בכדורגל אינטנסיבי, אחד שמתבטא גם אצל החלוץ שהפך למלך השערים של הקבוצה והשחקן המבוגר ביותר שלה. לבנדובסקי עצמו לא היסס להגיד בפומבי שהמנטליות של שחקני ברצלונה לא מספיק טובה, לבקר שאננות שהובילו לכך שהם הפסידו ביותר מדי משחקים. זה תסמין קלאסי של "ברצלונה של פעם", קבוצה שהאמינה שהאיכות שלה יכולה להכריע משחקים לבד. בחלק גדול מהמשחקים, היא צודקת.
מה שמעניין אותנו, לעומת זאת, הוא המשחקים בהם היא לא מצליחה לעשות כן. כשהיא סופגת שער מול ריאל מדריד של ויניסיוס, אמבפה ובלינגהאם בגמר גביע, למשל, היא עלולה להתפרק. למרות זאת, ברצלונה חזרה והתחילה לרוץ יותר מהיריבה שלה בדרך לתוצאה היסטורית. הקבוצה עלתה גם לדשא מול אותה אימפריה בסנטיאגו ברנבאו וניצחה 0:4 גדול אחרי 50 דקות משמימות.
פליק עצמו התייחס לזה במרץ האחרון, אחרי ה-2:4 הגדול מול אתלטיקו בו הם הפכו מפיגור מספרי. "אני שמח בשביל הקבוצה והאוהדים. הגישה שלנו ניצחה לנו את המשחק, אנחנו מעולם לא מוותרים. אני מלא ביטחון בדרך בה אנחנו משחקים". הביטחון הזה ירד גם לשחקנים שלו. ראפיניה ופרנקי דה יונג, מי שכמעט עפו מהקבוצה, הפכו לשניים מהעוגנים שלה - הראשון בזכות ריצה בלתי פוסקת עם הכדור, השני באמצעות ביטחון גם אחרי שהוא טועה. שני דברים שלא היו שם בשנה שעברה. הקבוצה הצעירה הזאת מרגישה מחוברת יותר, מתאמצת יותר ומגובשת יותר מהשנה שעברה, בטח בהשוואה למה שהלך אצל צ`אבי.
משוחרר מהסטיגמה
כאן, אגב, נכנס יתרון אחר של פליק - הוא לא צ`אבי. הוא לא גדל על ערכי המועדון, אלא על כדורגל אחר. גרמני. האנזי פליק הוא המאמן הראשון של ברצלונה שלא מגיע מרקע ספרדי או לטיני מאז לואי ואן חאל, לפני 28 שנה. זה אפשר לו לבנות את פילוסופיית הכדורגל שלו, כדורגל אינטנסיבי יותר מזה של צ`אבי.
ברצלונה לא מפסיקה לרוץ. זה מתחיל מראפיניה ועובר דרך הקישור, ששחקנים שלא עושים מספיק כמו מארק קאסדו החביב (שחקן שהיה מתאים יותר בגלגול אחר) פשוט נפלטו מהרוטציה. גם לבדנובסקי הוותיק, מנהיג חשוב על כר הדשא, לא מפסיק לרוץ.
הלחץ הזה עשוי להזכיר לכם את הגנגפרסינג של יורגן קלופ, אך הוא מתון יותר ומהדהד גם את הכדורגל של ארנה סלוט. בארסה עדיין קבוצה ששולטת בכדור יותר מכל אחת אחרת, אבל מתאימה את הקצב של המשחק לצרכיה שלה. היא יודעת מתי להעלות את הקצב על הדשא ולרדוף אחרי היריבה, כשברגעים שבהם היא פיגור, כפי ששתי המרדידאיות חוו על בשרן, זה נראה כאילו היא אפילו מסוכנת יותר.
ברצלונה של צ`אבי הייתה מוותרת למשל במשחק ההוא מול בנפיקה, בו ברצלונה הפכה מפיגור 4:2 עם שלושה שערים אחרי הדקה ה-77. זאת של בארסה פשוט מושכת את עצמה למעלה ולא מפסיקה לרוץ, באופן חריג בהשוואה למה שראינו בעבר. אנחנו גם רואים יותר כדורים ארוכים וכדורגל קצת פחות נאיבי ממה שהיה בשנים היפות, לפחות כרגע. בארסה, כקבוצה, חושבת בצורה פרגמטית יותר.
זה נכון גם לאחר הרחקות שחקנים, משהו שבארסה עדיין חוטאת בו, או אחרי פציעות או כל דבר אחר. "מה שהיה נגמר פעם כאסון, הפך את בארסה לקבוצה שיכולה להיות היסטורית", נטען בלה ונגרדיה הספרדי. "פליק מתעקש לא לתרץ שום הפסד, וזה מחלחל לשחקנים. ברצלונה ממשיכה לתקוף בכל מחיר, לוחצת בהילוך גבוה יותר ושיפרה גם את מלכודת הנבדל שלה, מה שמשפיע ברמה המנטלית". מלכודת הנבדל הזאת עבדה בצורה נהדרת ב-0:4 על ריאל מדריד ושיבשה את המשחק של קיליאן אמבפה. הדברים הקטנים יכולים לשנות במשחק, וברגע שבו ההגנה מערימה פעם אחר פעם על השחקן הכי טוב של היריבה זה מחלחל גם לשאר, בשתי הקבוצות.
נקודת האור המשמעותית הנוספת, אגב, מתייחסת לספסל. פליק הפך את פראן טורס המושמץ לשחקן שעולה ומשנה משחקים מהספסל, כששחקנים כמו פרמין לופס או פאבלו טורה יכולים לעלות בהרכב ולהשפיע. שחקנים כמו איניגו מרטינס ואריק גארסיה, שהורחק באותו אדום, יכולים לייצב את ההגנה כשהם עולים מהספסל.
העומק הזה חשוב, גם ברמה הפיזית בהתחשב בעומס של קבוצה שמתחרה בכל המפעלים וגם ברמה המנטלית. במשחק הקודם מול דורטמונד פרמין פתח במקום אולמו וההבדל באיכות כמעט ולא הורגש, כשהקבוצה מרגישה כמו מכונה בה כל אחד אחר יכול להשתלב באופן טבעי. כאן מגיע קרדיט גדול לפליק, בעונת בכורה פשוט מדהימה אחרי הקשיים שעבר כמאמן נבחרת גרמניה.
"לחטוף שער כבר בדקה השנייה בחוץ יכול לשבור קבוצות", אמר אריק גרסיה אחרי ה-4:5. "זה שובר את התוכניות שלנו, גם אתלטיקו מדריד הפסידה כאן. הגבנו. כל שחקן רוצה להרגיש חשוב וכל אחד עושה את המקסימום בדקות שלו". במועדונים כמו ריאל מדריד זה כמעט הרגיש בנאלי במשך שנים, אבל בברצלונה קשה להגיד שזה היה מובן מאליו. לפני חמש שנים, אפילו לפני שנה, גם 0:4 במגרש קשה כמו הסינגל אידונה פארק של דורטמונד הרגיש כמו משהו לא מובן מאליו. עכשיו, בברצלונה הזאת, זה מרגיש כאילו הכרטיס בכיס שלהם.