אם העולם היה נגמר מחר, הטניסאי הטוב ביותר בהיסטוריה של המשחק היה רוג'ר פדדר. הפנומן השווייצרי זכה במספר הרב ביותר של תארי גראנד סלאם אי פעם (16), שהה במשך 285 שבועות בראש הדירוג העולמי (237 מהם ברצף) ומוביל את רשימת הזכיות של כל הזמנים בסבב עם 67 תארים בסך הכל, והרקטה עוד נטויה. אבל פדרר לא נחשב בעיני רבים לגדול מכולם רק בגלל המספרים שלו, אלא גם הודות לדרך בה הוא עדיין משחק את המשחק; הסטייל, התזמון הגאוני והמדויק בצורה בלתי נתפשת, הציפיה הדרוכה, תנועת המחבט מרגע ההנפה ועד להצלפה המפורסמת של הפרק, בקהנד יד אחת כמו שכבר לא מייצרים, ועוד המון קסמים שמילים מתקשות לתאר. נדמה כאילו הגוף של פדרר הותאם כירורגית לטניס וככזה הוא נדרש להשקיע הרבה פחות מאמץ מאשר שחקנים אחרים.לכן הוא גם מצליח לשמור על רמה גבוהה של משחק לאורך זמן.
בכנות, המדד הכי משמעותי בקרב על התואר הבלתי רשמי של הגדול מכולם הוא כמות הגראנד סלאמים במאזן הכללי. והדרך לצבור אותם היא להישאר בכושר כמה שיותר זמן.
הפער בין נדאל לפדרר עומד על חמש שנים בקירוב ושישה תארי גראנד סלאם בדיוק. בחישוב פשוט, אם נדאל ימשיך להציג אחוזי הצלחה בטורנירים הגדולים כמו בשנתיים האחרונות – ממוצע של 2.5 זכיות בשנה - זה צריך להספיק כדי לנשל את השווייצרי מהתואר מעט אחרי שהוא יפרוש, בלי שום קשר לזוטות דוגמת אסתטיקה וסגנון. לפדרר, אגב, היו תשעה מייג'ורס בלבד עד גיל עשרים וחמש, לסמפראס שמונה (14 סה"כ) ודווקא ביורן בורג הגיע ל-11, אבל חודש לפני יום הולדתו ה-27 הוא החליט להפנות את גבו לקהל, פרש מטניס והוציא עצמו מהמירוץ. נדאל צריך לזכות באחד בלבד משלושת טורנירי הגראנד סלאם הבאים – ווימבלדון, US open או אליפות אוסטרליה הפתוחה - כדי להשוות גם את השיא הזה מבחינה גילאית.
בכל הקשור לצבירת תארים, נדאל בקצב טוב. השאלה הגדולה היא האם סגנון המשחק שלו, השונה בתכלית מזה של פדרר – אם כי אטרקטיבי ויפה לעין באותה המידה – יאפשר לו להישאר בעניינים לאורך זמן. האם המאמץ האדיר שהוא משקיע בכל נקודה, בכל כדור ובכל נשימה לא יוביל בסופו של דבר לפציעה ארוכת טווח, כפי שכבר קרה לו בעבר. נדאל ניחן בכל הכישורים הדרושים על מנת להפוך בבוא היום לגדול מכולם ואת סגנון המשחק שלו קשה לתאר בצורה אחרת מאשר קטלני. אבל כמו כל מנוע משומן היטב, גם הוא ייאלץ לבצע מספר כוונונים ותיקונים כדי להישאר במירוץ.
נדאל תמיד היה איש של עבודה קשה. הוא החל לשחק טניס כבר בגיל 3 או 4, במגרשים במאיורקה, שם גם נולד, תחת הדרכתו של הדוד טוני, טניסאי עבר בפני עצמו. בשנים הראשונות רפא נהג להכות את הכדור בשתי ידיים משני הצדדים, אבל בסביבות גיל עשר הדוד החליט שהילד יכה מעתה את חבטת כף היד בידו השמאלית ובכך יזכה כבר מן ההתחלה ליתרון יחסי מול כל יריב, שהרי רוב הטניסאים בסבב אוחזים את המחבט ביד ימין. מה זאת אומרת החליט? "היד החזקה" של נדאל היא למעשה יד ימין, אבל למעשה הוא מוגדר כימני נייטרלי, כלומר אין לו יד אחת דומיננטית כמו לרוב האנשים. אז למה לא להשתמש בשמאל?
בשלב יותר מאוחר זיהה הדוד את הנטיה של אחיינו לתפוס את המחבט כאשר פרק אצבע כף היד מונח על חלקה התחתון של ידית האחיזה, מעין אחיזה הפוכה שמאפשרת מפגש ישר עם הכדור אך ורק תוך כיפוף מאסיבי של פרק כף היד. האחיזה הזאת נקראת בעגה המקצועית "ווסטרן", כלומר אחיזה מערבית, שמזוהה בעיקר עם שחקנים המתמחים על משטח החימר ובייחוד נהוגה בקרב ספרדים. מעבר לעובדה שבתקופה בה נדאל התפתח כשחקן האחיזה הזו נחשבה למיושנת, היא גם הייתה מזוהה עם שחקני נישה, דוקטורים לחימר שמצמצמים את תקופת הציד שלהם בסבב לחודשים פברואר עד מאי ונעלמים כלעומת שבאו. הדוד טוני רצה יותר.אחיזת ווסטרן מאפשרת להכות את הכדור תוך סיבוב (טופ ספין) ותורמת גם לשיפור אחוזי הפגיעה לכאלה שנקודת המפגש שלהם אינה טבעית, כמו למשל אצל פדרר, אבל במקביל היא גם דורשת הכנה טובה יותר של הגוף בעזרת הרגליים. כדי להביא את האחיזה הזאת לשלמות צריך להגיע טיפה יותר מוקדם לכדור, או במילים אחרות לרוץ יותר. האמת היא שנדאל מגיע לכל כדור הרבה לפני כל שחקן אחר, מה שמאפשר לו להעניק לכדור – באמצעות פרק כף היד - גם סיבוב צידי שגורם לכדור לקפוץ הצידה לאחר שהוא נוחת. האחיזה הזאת נזנחה לאורך השנים כי לא נמצא אדם שיוכל לתחזק אותה לאורך זמן. בשביל אתלט כמו נדאל היא אידיאלית.
אבל לא לאורך זמן. כדי להתחרות על התואר הלא רשמי של הגדול מכולם צריך יותר מפורהאנד קטלני וזריזות של ערפד. והמשחק של נדאל הוא הרבה יותר מזה. כמי שנהנה משליטה זהה בשתי הידיים, הספרדי מייצר בהתאם חבטת גב יד בשתי ידיים, כאשר בזמן המפגש עם הכדור שתיהן אוחזות במחבט ומכות בכדור ביחד, סגנון המזכיר את חבטות ההחזרה של אנדרה אגאסי או את השליטה המפחידה של מרסלו ריוס במשחק מהקו האחורי. שלא כמו בכף היד, נדאל מכה את הבקהאנד שלו עם פחות סיבוב והרבה יותר עוצמה, כך שלמעשה משחק קו הבסיס שלו מורכב משני סוגים רצחניים אך שונים של פורהאנד.
חבטת ההגשה של הספרדי נראית על פני השטח כפונקציה הפחות מרשימה בארסנל שלו, אבל במיוחד על החימר היא בעיקר לא מאפשרת ליריב להתקיף. ולרפא יש את כל הכלים האחרים כדי לנצח את הנקודה בכל דרך אחרת. כל עוד הוא שומר עליה באחוזים גבוהים, היתרון היחסי שלו בשאר האספקטים של המשחק בא לידי ביטוי. קצת כמו ג'ון מקנרו, שהעוצמות והאופי שלו הצליחו להשכיח שבזמנו הוא נחשב למדורג ראשון עם הסרב הכי גרוע בכל הזמנים.
המשחק של נדאל הוא משחק של כוח. המון כוח. במובן הזה – לא הוא, לא הדוד טוני ואפילו לא הדוד מהכדורגל חידשו דבר. השאלה האם גופו וראשו יעמדו בלחץ לאורך זמן היא מעט גדולה יותר מהמובן מאליו, כי במידה שהוא יצליח לשמור על אותה אינטנסיביות ומחויבות, היום בו יהיו לו יותר תארים מלכל אחד אחר בהיסטוריה מתקרב בצעדי ענק. אבל השחיקה של נדאל לאור סגנון המשחק הכוחני שלו היא נושא ידוע שנידון כבר אין-ספור פעמים בעבר ומעבר להתנבאות מבוססת יותר או פחות, אין בה די על מנת לקבוע האם הספרדי עשוי ביום מן הימים להפוך לגדול מכולם. גם השליטה המוחלטת שלו בחימר אינה עילה מספקת, מאחר ששליטה בכל סוגי המשטחים מהווה בעצמה מדד חיוני בעיצוב דמותו של הגדול בהיסטוריה.
מצד שני, משחק המבוסס על כוח, באופן שנדאל מבצע אותו, הוא בעצמו פיסה מדהימה של היסטוריה. כבר עכשיו, רפאל נדאל מציג טניס ברמה שטרם נראתה גם בתוך הז'אנר, עושה את זה על כל המשטחים ובטורנירים החשובים באמת, ושומר על אותה אינטנסיביות. במובן הזה, של השינוי שהוא הביא לענף, ההישג שלו הוא גדול יותר מזה של פדרר, שנולד במקרה עם הגן הנכון. מקומו באולימפוס כבר מובטח. ליד פדרר? מעליו? בעולם של מספרים ותארים, גם מי ששינה יותר מכל אחד אחר את פני המשחק עשוי להימחק מעל דפי ההיסטוריה.