אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, אבל בכל הנוגע לכדורגל אני מסרב להאמין שזו האמת. הכדורגל הישראלי תמיד היה בינוני ומטה, וגם בית דין לא יעזור לאבי לוזון. למרות זאת, בכל תקופה היו את אלה ש"בשבילם שווה לקנות כרטיס". בשנות ה-80' היו אלה משה סיני, אורי מלמיליאן ושלום תקווה, בשנות ה-90' זכינו לראות את אייל ברקוביץ', חיים רביבו ואלי אוחנה, ובתחילת העשור הקודם קיבלנו טעימה מהיכולות של יוסי בניון. מלבדו, העשור האחרון היה רובו ככולו בסימן אפרורי מאוד, אולם בשנה-שנתיים האחרונות קם דור חדש (איתי שכטר, גילי ורמוט, ליאור רפאלוב, ערן זהבי) שהצית שוב את הדמיון של חובבי הכדורגל בארץ. "הבעיה" מבחינת הליגה היא שכל אותם שחקנים שהזכרתי (ועוד 9 אחרים) נטשו בפגרה לאירופה. אז עונה חדשה נפתחת ונכון לרגע זה קשה למצוא מי ימלא את החלל הגדול שנוצר.
את השחקנים בקליבר של אירופה שנותרו בארץ אפשר כעת לספור על יד אחת ואין ספק שהרמה בליגת העל, שכאמור מעולם לא היתה מהגבוהות ביבשת, רק תלך ותידרדר. הכוונה היא לא להרפתקנים שיוצאים כדי להגיד 'הייתי בחו"ל' ולהרוויח עוד כמה גרושים, אלא לשחקנים בחמש הליגות הבכירות באירופה. לצורך העניין, לא עזיבתם של רועי דיין ומשה אוחיון היא זו שתשפיע על מצב הכדורגל בארצנו. "לדעתי, הליגה בישראל תמיד תהיה מעניינת", מתעקש איתי שכטר, אחד השחקנים הבולטים והמלהיבים כאן בשנתיים האחרונות שהצטרף לאחרונה לקייזרסלאוטרן מהליגה הגרמנית. "נכון שעזבו הרבה שחקנים טובים, אבל יש לנו הרבה צעירים מוכשרים שירצו להוכיח ולהוביל. זה טבעי מה שקורה עכשיו. זה כדורגל בריא".
אם מסתכלים על התמונה הרחבה, אולי חלוץ קייזרסלאוטרן צודק בדבריו, אבל התהליך הזה עשוי לקחת זמן. לצורך העניין, רפאלוב עשה את עונת הפריצה שלו רק בגיל 25, כאשר גילי ורמוט הוביל את הפועל לדאבל באותו גיל בדיוק. דור מיכה, מוכשר ככל שיהיה, לא יהפוך תוך יום משיר טוב ללהיט בראש המצעד, וזה נכון גם לגבי כל שאר "התינוקות" של מוטי איוניר. מועמד נוסף לרשת את השרביט הוא אייל גולסה, אולם גם כאן יש לא מעט סימני שאלה. הקשר נמצא כבר שלוש שנים בסגל הקבוצה הבוגרת של מכבי חיפה וטרם הראה משהו יוצא דופן. אז שכטר צודק עקרונית, אך אל תצפו לגדולות ונצורות בתקופה הקרובה.
ההנחה הפשוטה אומרת שברגע שהעשירון העליון של הכדורגלנים בליגה המקומית יצא לחו"ל, הרמה בהכרח תרד. אם כל קבוצה איבדה את השחקנים הבולטים שלה, אז יכולתה תפחת. מנגד, כמו שטוען שכטר, כך מתאפשר לצעירים לקבל יותר דקות, להשתפר מהר יותר ולמלא את החלל. כך גם נוצרים יותר מודלים לחיקוי, מצב שבדרך כלל תורם בהמשך להגדלת היצע הכשרונות. בינתיים, חלה ירידה, גם היא רק לצורך עליה עתידית.מי שתיפגע יותר מכל מהנהירה הישראלית אל מעבר לים היא ללא ספק הפועל תל אביב, שאיבדה הקיץ לא פחות משישה שחקנים בכירים (שכטר, ורמוט, שהר, זהבי, אניימה ובונדר), כאשר אליהם אפשר להוסיף גם את דה סילבה שעזב בינואר. בעניין הזה, שכטר דווקא מסכים: "יהיה קשה מאוד לשחזר את ההישגים של הפועל בשנים האחרונות. אני לא מדבר על תוצאות, כי אותן אפשר להשיג בהרבה דרכים, אלא על רמת הכדורגל שהקבוצה הציגה". גם מכבי חיפה לא יכולה לישון בשקט אחרי שמכרה את שני האחראים לאליפות – ליאור רפאלוב ותומר חמד – וכן את פיטר מסיללה, אחד הזרים הטובים והיציבים בישראל בעשור האחרון. מי שצפויה ליהנות מכל הסיפור הזה היא כמובן מכבי תל אביב, שתנסה להשיב לעצמה את הכתר אחרי 9 שנים של בצורת.
אז איפה בכל זאת יש נקודת אור? בנבחרת ישראל, כמובן. אם פעם רוב שחקני הסגל היו מתאמנים פעם אחת ביום ואחר כך הולכים לים/קניון/מסעדה/מועדון, אזי שהיום כמעט כולם מתאמנים ברמות הגבוהות ביותר ומנהלים חיים של מקצוענים אמיתיים. לא בטוח שהתוצאות יתקבלו כבר מול יוון וקרואטיה בתחילת החודש הבא, אבל בהחלט ייתכן כי בקמפיינים הבאים נזכה לראות שינוי מסוים. לכן, גם אם בטווח המיידי הרמה בליגה בהכרח יורדת כתוצאה מהיציאה המאסיבית לאירופה, הכדורגל הישראלי לא בהכרח נפגע.
בחו"ל מאמצים מרבית השחקנים הרגלי עבודה משופרים, משדרגים את הכושר הגופני, לומדים דבר או שניים על טקטיקה ומביאים את מרכולתם למדים הלאומיים. הצלחה של ליגיונרים בליגות בכירות באירופה גם מציבה כאמור דוגמא לדור הבא ומעניקה אופק להתקדמות, אליו מתאמצים צעירים רבים להגיע. הבעיה היא שהיחלשותן של קבוצות ישראליות עלולה להתבטא בטווח הקרוב במפעלים האירופאיים, מה שיוביל לפגיעה בתוצאות ובהמשך לירידה (או חוסר התקדמות) בדירוג אופ"א. הגלגול של כדור השלג במקרה כזה מוביל לקיצוץ בתקציבי הגדולות ולהמשך הירידה ברמה. שמחים לראות ישראלים יוצאים לחו"ל? לא בטוח שזו סיבה לחייך. בטח לא בזמן הקרוב.