קופצים לשכנים

כמעט כל שאלה מהותית במדינה הזו בתקופה האחרונה נפתרת בתשובה "חכו לספטמבר". מחאת האוהלים? נראה אם תשרוד את ספטמבר. לא קיבלת צו קריאה למילואים? חכה לספטמבר. הבורסה יורדת? וואו, וזה עוד לפני מה שהולך להיות כאן בספטמבר. אז הנה, הוא הגיע. הכרזה על הקמת מדינה פלסטינית עוד אין, גם לא הצבעה, אבל סממן אחר כבר יש. הליגה הפלסטינית יוצאת לדרך זאת השנה השלישית ועבור שחקנים רבים מספקת אלטרנטיבה לליגת העל שלנו. או אולי שלהם, תלוי את מי שואלים.

כמו שכבר הבנתם, אין שם מסורת כמו באנגליה, בטח לא כוכבים כמו בספרד או את הכסף של רוסיה, אבל תהיו בטוחים בדבר אחד – זה הדבר הכי קרוב לליגה שלנו. היא כל כך קרובה שהמרחק בין מגרשיה לאלה של ליגת העל אינו עולה על רבע שעה נסיעה ואם תפשפשו טוב-טוב בסגלים של הקבוצות תגלו כמה שמות מוכרים, אולי אפילו כאלה ששיחקו בקבוצה האהובה עליכם. אלא אם אתם אוהדי בית"ר. וגם מדיניות הרכש מחושבת בשקלים.

הליגה השכנה מורכבת מ-10 קבוצות מהערים הגדולות. שתי קבוצות, למשל, מגיעות ממזרח ירושלים, עוד שתיים מרמאללה ויש גם משכם ומחברון, וכולן כמובן נאבקות על אליפות. המימון מגיע מספונסרים רבים וגם ההתאחדות הפלסטינית, שבראשה עומד ג'יבריל רג'וב, מסייעת ומזרימה מיליון שקלים לכל קבוצה. תוסיפו לכך גם מכירות כרטיסים במחירים צנועים ובסדר גודל שלא היה מבייש את ליגת העל, והרי לכם תקציב שפוי שמתקרב לקבוצה מהליגה הלאומית. אז מאיפה מגיעים השחקנים?

בתחילת דרכה של הליגה, ניסו חלק מהקבוצות להנחית זרים, אבל בהתאחדות החליטו כי הדבר פוגע בשחקן המקומי בליגה מתפתחת שמנסה לבנות נבחרת ראויה. אחרי ניסיון קצר הוחלט לבסוף כי רק ערבים אזרחי ישראל יוכלו להגיע. זה כמובן פתח את הסכר. כרגע יש קרוב ל-30 שחקנים שעברו את הקו הירוק וביניהם כמה שמות מוכרים כמו אמיר אבו ערער, כמאל ג'ברין ומחמוד ג'מאל. התוספת החדשה של הליגה הוא חמודי כיאל, שברקורד שלו אפשר למצוא את כפר סבא, אחי נצרת, הרצליה ובני סכנין. הוא מצטרף לאלופה אל-אמערי. את הקבוצה מאיזור רמאללה מאמן שם מוכר לא פחות, הישאם זועבי.
אז מה בעצם גורם לנדידה הגדולה הזו? התשובה מורכבת, אז נתחיל עם הנושא האהוב על כולם - כסף. לא מדובר עדיין בסכומים שליאז', גנק, גנט או השד הבלגי יודע מי משלמות, אבל מדובר במספרים מכובדים וגורמים שונים מציינים סכומים של 50-70 אלף דולר לעונה לשחקנים המגיעים מהליגות הישראליות, וגם המספר 90 אלף נזרק לאוויר אם השחקן ממש אטרקטיבי. "יצרו איתי קשר בפגרה והלכתי להתרשם", מספר חמודי כיאל, שגם בן דודו לואב שוקל בתקופה האחרונה מעבר לליגה הפלסטינית. "זועבי דיבר איתי וראיתי שיש כאן משהו שמתפתח ונמצא לא רחוק מהבית. בליגה הלאומית לא היו הצעות ממש אטרקטיביות וזה התאים לי. הסכומים פה הם אינדיבידואליים. אני למשל הייתי רגיל לשחק בסכומים יפים בליגה הלאומית ומה שהציעו לי השנה בארץ היה מעליב. פה היה יותר כסף"."יש שחקנים שקיבלו כסף מצוין, נגיד 15 אלף בחודש במקום 6-7 בישראל", ממשיך מחמוד ג'מאל, אקס הפועל פתח תקוה ואום אל-פאחם. "זה דומה לכאלה שעוברים לבלגיה ולהולנד. תבין, יש פה אווירה מחשמלת במשחקים, לפעמים יותר מבליגת העל. מגיע יותר קהל מאשר במשחקים של פ"ת או אשדוד". היציעים בדרך כלל מלאים, במיוחד אלה של קבוצת שבאב אל-ח'ליל מחברון, שמצליחה להביא לכל משחק 8,000 צופים ומאומנת על ידי סמיר עיסא המוערך, אחד שברזומה שלו לא מעט קבוצות ישראליות. "זו ליגה צנועה, אבל יש בה הרבה מאוד אוהדים. לפעמים מגיעים 10 אלפים למשחק. שחקנים מקבלים פה חשיפה", מציין עיסא, ושולף מהמחסנית עוד שם מוכר: "אמיר אבו ניל היה אמור להגיע לקבוצה שלי בקיץ. הוא כבר היה סגור פה, אבל אז החליטו להעלות את המשכורת שלו בהפועל חיפה. להנחית פה כוכבים גדולים מהמגזר זה קשה. אנחנו לא יכולים להתחרות בסכומים שמקבלים מוחמד גאדיר או עלי עותמאן, למשל".

ואם חיפשתם עוד גורם משיכה רציני, אז תמצאו אותו תחת הקטגוריה "נבחרת". לא זו בכחול-לבן, אלא פלסטין, שרק ביולי האחרון הודחה על ידי תאילנד ממוקדמות גביע העולם. השחקנים שמצטרפים לליגה הזו הופכים מיד למועמדים ללבישת המדים הלאומיים וזוכים לנספח המכובד "הופעות בינ"ל" בקורות החיים שלהם. שישה שחקנים מהמגזר הערבי בישראל נמצאים כבר בסגל ולא נראה שהמגמה הזו תיעצר. "זה כיף גדול, אנחנו עורכים משחקים בחו"ל ויש כאן התקדמות גדולה", מספר מחמוד ג'מאל. גם חמודי כיאל, שרק הצטרף לאחרונה, פוזל לכיוון הזה: "גם לי הציעו את זה ואני אסכים לשחק בנבחרת. למה לא? זאת הזדמנות טובה".
אחת הבעיות הגדולות בכל הסיפור היא כמובן הנתק המוחלט בין ההתאחדויות. בקבוצות רבות בליגות הישראליות טוענים כי בצד השני לא מכבדים הסכמים. כלומר, פונים לשחקנים תחת חוזה, מפתים אותם בסכומים גבוהים ולמעשה להתאחדות הישראלית אין שום דרך לפעול מול המקבילה הפלסטינית. בצד השני לא ממש מבינים על מה המהומה וטוענים כי הם כפופים לחוקי פיפ"א. "אין קשר בין ההתאחדויות, אבל הדברים האלה לא קורים כי הקבוצה הישראלית יכולה לתבוע דרך המוסדות אם מצרפים שחקנים שתחת חוזה", מנסה עיסא להרגיע. לא בטוח שזה ישכנע את נציגות המגזר, שרואות את כוכביהן נוטשים ללא שום התראה ומבלי להעביר טפסים בין ההתאחדויות.

הכדורגל בסיפור הזה הוא כבר מזמן לא 22 שחקנים שרצים אחרי כדור, אלא ניסיון ליצור זהות. מי שמפנטז על מזרח תיכון חדש בעלילה הספורטיבית הזו, לא ימצא אותו פה. לפחות לא במובן של השכנת שלום ושיתוף פעולה. "בליגה הישראלית יש קיפוח כלפי שחקנים ערבים. אני, למשל, הייתי יכול לשחק בהליכה בליגת העל", מתעקש ג'מאל, ופוסק: "משחק מול נבחרת ישראל? אני לא רואה סיכוי לדבר כזה". גם עיסא מסכים בתסכול: "אני לא רואה שחקן יהודי שיגיע לכאן לשחק כי זה יהיה אקט פוליטי. אולי אם יהיה שיפור ביחסים. כרגע קשה לי לחשוב על משחק בין הנבחרות. משחק מול בית"ר? אולי באחרית הימים. רק תראו מה קורה היום במפגשים שלה עם סכנין".

"הלוואי שהייתי רואה יהודים שמשחקים פה ופלסטינים בישראל, אבל גם אני לא רואה אפשרות שבה נבחרת ישראל תפגוש את פלסטין או משחקים מול בית"ר", מוסיף כיאל, ומפנטז: "יש שלום עם מצרים וירדן ולא שמעתי על משחקי אימון מולן, אבל אני אהיה מוכן לתת הרבה מאוד מעצמי בשביל שדבר כזה יקרה". בינתיים הוא מנסה את מזלו בליגה השכנה ואולי יחזור יום אחד לרמת גן עם כמה הופעות בינ"ל ברקורד.

שחקנים ערבים רבים נודדים לליגה הפלסטינית ומקבלים גם צ'אנס לרשום הופעות בינ"ל. צעד פוליטי? מהלך מקצועי מתובל בתחושת קיפוח