2011 הייתה השנה שבה הספידו את רוג'ר פדרר. 2012 עוד תוכיח שמילות הסיכום לקריירה של הטניסאי הגדול מכולם הגיעו מוקדם מדי, אבל אפשר להבין למה 12 החודשים האחרונים נראו לכולנו כדעיכה של הכוכב הכי נוצץ שראה הענף. שנה ראשונה מאז 2002 בלי גראנד סלאם, צניחה עד למקום הרביעי בעולם, וגרוע מזה: התבוננות מהצד בנובאק דיוקוביץ' - שחקן גדול אבל שחצן עוד יותר גדול - מנצח בצרורות וגונב לו את הבכורה, כשהוא משאיר מאחור גם אם רפאל נדאל, שנראה עד כה טוב וראוי ממנו להוות אלטרנטיבה לפדרר. אבל דווקא השנה החולפת הייתה ההוכחה החותכת לכך שרוג'ר עוד איתנו, חי וחובט.
רגעי השיא בעונה הקשה של פדרר הגיעו לטעמי על החימר ברולאן גארוס, המשטח שאחראי לתסכולים הכי גדולים שלו לאורך הקריירה. בפאריס קיבלתי בחזרה את פדרר הישן והטוב - זה שמתעלה בנקודות החשובות, שמייצר חבטות מושלמות, פדרר שנזכר פתאום, אחרי 5 חודשים של עונה מתישה ומאכזבת, שאין ולא היה טוב ממנו בענף. זאת למרות שגם החימר היה אותו משטח ישן וטוב, שהאיר לו פנים טורניר שלם ובגד בו שוב על סף התהילה.
ה-3 ביוני, חצי גמר הרולאן גארוס. מפגש לא שגרתי בין פדרר לדיוקוביץ', שמגיע לראשונה כפייבוריט ברור. בינואר הוא טיאטא את השווייצרי בשלוש מערכות בדרך לגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה ולזכיה שניה במלבורן. מאז התופעה רק צמחה והסרבי פתח ברצף של 43 ניצחונות. פדרר, שלאורך חצי שנה שמע לחשושים על כך שהמלך מת, הניף את המחבט כדי להכות את הטוען לכתר.
יש משהו מעצבן בדיוקוביץ' הזה. הבעות פנים חסרות כבוד, מודעות ברורה למצלמה שבוחנת כל צעד שלו וליצנות שהוא מקפיד לטפח בכל ראיון ואחרי כל ניצחון. כל כך שונה מהאופי המופנם וצנוע של פדרר, שמקציב לעצמו שאגה, מקסימום שתיים, בכל משחק. הקיטוב הזה הגיע לשיאו באותו חצי גמר בפאריס, כאשר השחצנות של הסרבי הוגשה הפעם עם קבלות בעקבות פתיחת שנה מופלאה שלו.זה היה קרב התשה ארוך ומייגע, אבל כזה שהציג את הטניס הטוב ביותר בטורניר. נקודות ארוכות, ווינרים בלתי אפשריים וכמובן, תנועות ידיים מעצבנות. ככל שעבר הזמן התמונה החלה להתבהר: הוא חזר. פדרר ניצח 6:7 ו-3:6, הפסיד 6:3 במערכה השלישית, אבל היה שם במלוא תפארתו ועצבי הברזל שלו כדי לנצח בשובר השיוויון הדרמטי של המערכה הרביעית. הוא קבר את דיוקוביץ' סופית עם אייס גדול, ואחריו הניף את האצבע בתנועה שאמרה רק דבר אחד - אני עוד כאן, נובאק ידידי.אבל כמו שחצי הגמר הנפלא הזה החזיר את פדרר הגדול, משחק הגמר החזיר אותו למציאות שכל כך מוכרת לו. שוב רפאל נדאל, שוב השליטה האבסולוטית של הספרדי על החימר וגביע שישי שמונח אצלו בידיים בסיום. הפעם זה היה מתסכל מתמיד, כשפדרר מאבד יתרון 2:5 ונקודת מערכה בסט הראשון. את השני הוא הפסיד בשובר שיוויון, ואחרי שהחזיר מערכה אחת הפסיד 6:1 בבאה ונאלץ לקבל בפעם הרביעית בקריירה שלו את המגש המגוחך שמוענק לסגן המאוכזב.
למרות עוד הפסד במכשול הגדול ביותר שלו לאורך הקריירה, רולאן גארוס 2011 נתן מענה מלא לגעגוע לפדרר של פעם. אם דיוקוביץ' הוצנח למקומו הטבעי על הקרקע, רוג'ר הציג טניס מושלם ובגמר זה היה הפסד כמעט ידוע מראש לנדאל - אז כנראה ששום דבר לא באמת השתנה, וזה כל מה שיכולנו לבקש מהאיש שנקבר תחת מעטה של פרשנות פזיזה, ששלחה אותו מוקדם מדי לפנסיה.
גם ב-2012 ודאי יגידו שהוא גמר, ישלחו אותו ליציע להחזיק למירקה את היד. אבל הוא יהיה שם בכל הכוח באוסטרליה, בווימבלדון ובאליפות ארה"ב הפתוחה. והוא יהיה שם שוב ברולאן גארוס. עם הטניס המושלם, הנחיתות מול נדאל והאצבע שמחכה להוכיח ליורשים הפוטנציאליים - המלך עוד לא אמר את המילה האחרונה.