"הליגה האיטלקית חוזרת", אמרו לי במערכת, "אנחנו עובדים על פרויקט מיוחד". "חוזרת מאיפה?", תהיתי בתמימות, שוכח לרגע את ההיסטוריה העגומה של ערוץ הספורט עם שנאת והשמצת הליגה האיטלקית. "אחרי הרבה שנים של שעמום, חולשה ושליטה בלתי מעורערת של קבוצה אחת (אינטר), פתאום היא שוב מעניינת. הכי מעניינת באירופה", הסבירו לי בהתלהבות. ואז, רגע לפני ששאלתי למה שליטה בלתי מעורערת של קבוצה אחת בספרד כן מעניינת ובאיטליה לא, נפל לי האסימון.
ובכן, גבירותיי ורבותיי, חובבי ברצלונה ואנגלופילים למיניהם, הליגה האיטלקית לא חוזרת משום מקום, היא כאן מאז ולתמיד. הרי רק לפני שנתיים קבוצה איטלקית זכתה בליגת האלופות והשלימה טרבל. בעשר השנים האחרונות 5 פעמים הגיעה קבוצה איטלקית לגמר הצ'מפיונס (לשם השוואה, 4 פעמים הייתה שם קבוצה ספרדית, ו-6 פעמים קבוצה אנגלית). ולמרות כל זה, ברור שמשהו חדש קורה שם השנה. משהו מרענן, מענג, מזכיר נשכחות.
אז אחרי שהרגזתי את צבא המאמינים החדש של בארסה, ואת הנוהרים בעיניים עצומות (אולי זאת הסיבה שהם לא סובלים) אחרי הכדורגל המלוקק בפרמייר-ליג, הגיע הזמן להגיד את האמת גם לידידיי מארץ המגף. יובנטוס, הקבוצה הגדולה בתבל, חוזרת, וזאת הסיבה היחידה להתעוררות של הסרייה A העונה.
ב-2006 יובנטוס הייתה הקבוצה הטובה בעולם, וכנראה הקבוצה הטובה בהיסטוריה שלא זכתה בליגת האלופות. 9 שחקני יובה, שימו לב, 9 שחקנים, כמעט כל ההרכב, שיחקו באותה שנה בגמר המונדיאל בו גברה איטליה על צרפת (9 שחקנים בשתי הנבחרות). כשספרד זכתה במונדיאל ב-2010 עם 8 שחקני בארסה (ורק בנבחרת אחת, שזה הרבה פחות מרשים), יצאתם מגדרכם (וכשאני אומר יצאתם אני מתכוון אליכם, רוב הגולשים והצופים שלנו, שסוגדים לברצלונה כמו בני ישראל לעגל הזהב במדבר סיני). ואגב זכיות במונדיאל, קבלו נתון מעניין: 24 שחקני יובנטוס זכו בגביע העולם בזמן ששיחקו במדי הביאנקונרי, יותר מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה.
אבל יובנטוס לא סקסית בעיניכם כמו ברצלונה, את זה אני יכול להבין, הרי אין לכם מושג אמיתי. בגלל זה אתם גם לא מעריכים מספיק את הליגה האיטלקית, הליגה החזקה באירופה כבר 30 שנה. אתם רוצים לראות הצגות מלוקקות, לא כדורגל. אתם סוגדים לילד ארגנטיני, שהוא אמנם שחקן גדול, אבל כדי להוכיח את עצמו באמת הוא צריך לעשות את מה שעשה השחקן הארגנטיני הגדול בכל הזמנים (ואין פה בכלל תחרות) – דייגו ארמנדו מראדונה. מסי צריך לעזוב את כלוב הזהב בברצלונה, כלוב שאפילו שחקן בינוני מינוס כמו פדרו הופך בו לסקורר אימתני, ולהוביל קבוצה כמו נאפולי להישגים היסטוריים. בעצם, כבר ראינו את מסי מחוץ לברצלונה, משחק באיזו נבחרת בתכלת-לבן שפעם הייתה אימפריה, וזה היה מביך.נחזור לענייננו. אחרי עוד אליפות ב-2006 (ה-29 במספר, ושייחנקו אוהדי אינטר), יובנטוס הורדה לליגת המשנה משתי סיבות. האחת, מנהלה המקצועי לוצ'יאנו מוג'י הואשם בהתערבות בשיבוץ שופטים (כן, שיבוץ שופטים). השניה, הבעלים שלה הוא לא ראש ממשלת איטליה, כי משום מה הקבוצה השניה שהורדה ליגה על פי החלטת בית המשפט, מילאן, זכתה בערעור ונותרה בליגה הראשונה. מאז יובנטוס מנסה להתאושש מהטראומה, והעונה זה סוף סוף קורה.
עם המעבר לאיצטדיון החדש, היחיד בבעלות קבוצה באיטליה, ועם הרוח המחודשת שהביא אתו כוכב הקבוצה בעבר, אנטוניו קונטה, יובנטוס חזרה להיות יובנטוס. וראו איזה פלא, לפתע גם הליגה האיטלקית חזרה להיות הליגה האיטלקית.
אז עם כל הכבוד לאינטר ומילאן, שתפגשנה ביום ראשון לדרבי של מילאנו, הכוכבת האמיתית והיחידה של הסרייה A מגיעה מטורינו, זה ברור לכולם. והחשיבות היחידה של המשחק הזה בסן סירו היא התקווה שמילאן תאבד בו נקודות, כדי שהגברת הזקנה תעשה עוד צעד בדרך לאליפות ה-30 שלה. וזה רק בתקווה שהלוזרים בשחור-כחול מסוגלים לעשות משהו כשיש להם באמת תחרות, ולא לגנוב אליפויות ולזלול תארים רק כשהיריבות שלהם בליגה השניה או עם מינוס 8 נקודות.