בזמן שכל תקשורת הספורט נאלצת להתעסק במחאות אוהדים במקום בכדורגל; בזמן שכל כתב שמצטט את אסי בלדוט חושב שהביא את סקופ השנה; בזמן שקהל הספורט הישראלי נאלץ לצרוך את כל הזבל הזה בכמויות, הדבר הכי מרגש שהם לא עדים לו, קורה בחצר האחורית של הענף - במקומות נידחים יותר או פחות שבקושי זוכים לסיקור, (למרות שהם מספקים סיפורים לפי הקילו), במגרשים שבהם כמה עשרות צופים על טריבונות הבטון הם לפעמים העדים היחידים לסנסציות או רגעים היסטוריים, ומעל לכל, בתוך מתי מעט הלבבות הרגישים שבהם עדיין מפעמת אהבה ולא כסף, מתרחש אחד הסיפורים המרתקים של הכדורגל הישראלי בזמן האחרון, והוא עונה לשם "עונת 2011/12 של ליגה א' דרום".
ביום שישי הקרוב, בצל התפוררותו האיטית של זכות הקיום למוסד המתקרא "ליגת העל", העונה של המחוז הדרומי בליגה השלישית תגיע לאחד משיאיה, כשמכבי יבנה תארח את הפועל קטמון ירושלים למשחק על כל הקופה בין המקום הראשון נגד השני. חשוב לציין - לא בשישי תוכרע זהות העולה לפלייאוף: ישנם עוד 9 מחזורים לסיום העונה. אמנם על הנייר לקטמון יש משחקים קלים יותר נגד קבוצות התחתית, בעוד ליבנה יש לפחות שני מוקשים בדמות מרמורק וקביליו, אבל היא גם שיחקה משחק אחד פחות.
ככה או ככה, לעיני יציעים מפוצצים במגרש הרומנטי ביבנה, ייפגשו שתי האימפריות של המחוז לעימות חזיתי שמבטיח אווירה מחשמלת, כמו שרק בליגה א' אפשר. אמנם לקוראים האדוקים של דאבלפס הטור הזה בוודאי לא יחדש הרבה, אך המטרה היא לשפוך אור על הסיטאוציה לכל שאר אוהדי הכדורגל בארץ, ששבויים בביצה של ליגת העל ואפילו לא מבינים מה הם מפסידים. בואו נתחיל:
עצם קיומו של מועדון כמו קטמון הוא נס בפני עצמו, וההצלחה המקצועית שלו היא סוג של נבואה הזויה שמגשימה את עצמה כנגד כל הסיכויים. קצרה היריעה מכדי לסקור כאן את השתלשלות האירועים, אך קבוצת האוהדים הראשונה בישראל, שהחלה את דרכה העצמאית בליגה ג' ב-2009 ועלתה שתי ליגות תוך שנתיים, נמצאת במרחק נגיעה מדרבי מול האחות הגדולה, הפועל י-ם, בליגה הלאומית. סיפור כזה אי אפשר אפילו להמציא, אך הנה זה קורה. בין הצבא האדום (שמתפאר בארסנל שירים כמו: "פה זה ארץ ישראל ארקדי, פה חיים ביחד שני עמים, אני שונא את כל הגזענים") לבין מימוש החלום, עומדת כעת רק מכבי יבנה (ובהמשך בוודאי אסי גלבוע, מוליכת המחוז הצפוני).
העונה של קטמון החלה מצויין עם יכולת נהדרת בסיבוב הראשון ו-9 ניצחונות ב-14 משחקים, מה שהעניק לה את המקום ה-1 לאורך כל הסיבוב הראשון, ולקפטן והסמל שי אהרון את ראש טבלת מלך השערים. אלא שאז התגלו סדקים בחומה: במשחק האחרון של הסיבוב הגיעה לטדי סינדרלת הגביע בית"ר כפ"ס וניצחה שם במפתיע. לאחר החזרה מהפגרה, גם קביליו יפו רשמה ניצחון בבירה, וראשות הטבלה עברה ליבנה. אם זה לא הספיק, שי אהרון שבר את ידו והושבת, ובהמשך הגיעו עוד שתי תוצאות תיקו מאופסות, שהוכיחו את חשיבותו לקבוצה.
בינתיים, בשפלה, המועדון היבנאי ששיחק בעבר חמש שנים בליגה העליונה (ואפילו זכה בגביע הטוטו), ניסה לחדש את ימיו כקדם. אורי קרגולה וחבריו נשפו בעורפה של קטמון לאורך כל הסיבוב ה-1, וכשהגיעו שעת הכושר והמעידות של קטמון, עשו את העבודה ועקפו את האדומים בדרך לפיסגה, כשקרגולה גם גונב לאהרון את ראש טבלת הכובשים. למרות שהירושלמים התאוששו מול מרמורק (הצלע השלישית במירוץ, שבינתיים נשרה) ביבנה נשארו בטוחים בעצמם ורק רצו להעביר את הזמן עד שמשחק העונה יגיע.
ואז הגיע המחזור שעבר: בתסריט מופרך לחלוטין, יבנה יצאה למשחק חוץ "קליל" מול נועלת הטבלה ערד, והושפלה שם עם 4:1 סנסציוני (נסו להיזכר מתי קרה דבר כזה בליגה העליונה). באותו הזמן, בטדי, כפיר מלול וחבריו חגגו על קרית גת עם 0:3, שהשווה את מאזן הנקודות בטבלה, והחזיר אותם למקום הראשון, בדיוק שבוע לפני הקרב הגדול.
מאז אותו רגע, כל המערכות איבדו שליטה לקראת המשחק ביום שישי: האוהדים התנפלו על הכרטיסים, מנכ"ל ערוץ הספורט החליט להעביר את המשחק בשידור ישיר, הפורומים של הליגות הנמוכות איימו להתפקע, והמלחמה הפסיכולוגית החלה: "להגיד יבנה וקטמון באותה נשימה זה פסול", אמר מאמן יבנה יוסי זוזוט, בעוד כפיר מלול התפנה לחלום לאן ניצחון יוכל לקחת אותו: "לכדורגל מגיע שקטמון תעלה. אתם יודעים מה יקרה אם קטמון, הפועל י-ם ובית"ר י-ם ישחקו באותה ליגה בשנה הבאה?". ביום רביעי, היבנאים ההמומים הודיעו שקרגולה נפצע וייעדר חודש, בעוד בקרב הירושלמים טענו כי מדובר בתרגיל. נצטרך חכות ולראות אם החלוץ אכן ייעדר, או שמדובר בתרגילים א-לה מוריניו. קרגולה עצמו, אגב, משוכנע: "המנצחת במשחק הזה היא זו שתהיה במקום הראשון בסוף השנה".
בתוך כך, משהו קורה מתחת לפני השטח. זהות אלופת המדינה כבר סגורה, הליגה הלאומית, עם ממוצע של 250 צופים ביציע והקיזוז המתקרב, לא באמת מרגשת, ואסי גלבוע במחוז צפון מזכירה את מכבי ת"א מהכדורסל. לכן היעדר העניין בכדורגל שלנו מתנקז אל העיר יבנה בשישי. הסימן הכי טוב לכך, הוא שקהל הרחב, זה שבד"כ מתבוסס במי אפסיים בליגה שאמורה להיות מקצוענית, התחיל להריח ריח מוכר אך נשכח - ריח של כדורגל אמיתי, ללא ניחוח הדולרים והטייקונים, אך כזה שמתובל היטב בבושם הכי ישראלי שתוכלו להעלות על דעתכם.