ממחר בעוד שבוע, דני קליין כבר לא יהיה בהפועל ירושלים בכדורסל. ברחוב הירושלמי לא יודעים מה קליין עושה, אבל יודעים שהוא חשוב. נכון לכל רגע, יש כמה אלפי צעירים ירושלמים שמוכנים לרדת למשרדו של עו"ד יעקב לירז, יו"ר הדירקטוריון מטעם הבעלים, כדי להפגין. קליין בתפקיד הילד ההולנדי עם האצבע בסכר מתרה בהם ומזהיר לא להסלים, לא להקצין, לשבת בשקט ולחכות להתפתחויות. הוא אומר להם שתהיה בובה של קבוצה.
הבעיה היא שאף אחד לא רוצה להחליט. כנראה שחברי הדרעק-טוריון הם באמת אנשים טובים שרוצים לעזור לקהילה ולשולחיהם, בני משפחתו של גומא אגיאר, אבל גומא לא כשיר. אמו, בתפקיד האפוטרופוס, כועסת על קליין וחברי העמותה שניהלה את המועדון על כך שרתמו את בנה לעסקה הזו - שהיא באופן אישי בכלל לא תומכת בה. גומא בארה"ב ולא יכול להשפיע על מה שקורה.
הטענות העיקריות של הדרעק-טוריון הם העלות מול תועלת של קליין בתפקיד המנכ"ל: המספרים מצביעים על 8% מהתקציב. בפועל, שכרו הוא 70 אלף שקלים בחודש, נוסף על עמלות מגיוס משקיעים. בעונה הנוכחית דני הביא שישה מיליון שקלים, כי היה בלאגן וחוסר וודאות. בירושלים, שזו באמת ארץ אחרת, לא אוהבים חוסר וודאות. מפחדים ממנו.
עובדתית, חלק מהתורמים לירושלים תורמים לדני כי הם מכירים אותו. הם אפילו לא יודעים אם זה לכדורגל או לכדורסל או בכלל לכדורעף. בעונה שעברה הוא גייס 13 מיליון שקל. גומא רכש 51% מהמועדון ב-5.1 מיליון דולר לשלוש שנים, חברת הביטוח מגדל עם אהרון פוגל, מזרימה עוד 1.1 מיליון דולר כבר 12 שנה. המושג 'חוסר וודאות' מגיע עכשיו גם למועצת המנהלים של מגדל. התרומה השנה בספק. תרגום בגוף הסרט - זה לא יקרה.
המנהלים החדשים אינם ירושלמים, לא דוברים את השפה וגם לא שומעים אותה. הם תל אביבים, חלקם אוהדי מכבי ת"א, והם קובעים את הישיבות בתל אביב. הם מאוד מנומסים וחביבים, אבל הם עסוקים ולחוצים להספיק להגיע לנוקיהו למשחק נגד פנאתינייקוס למשל. ליאור חורב, יועץ התקשורת של גומא אגייאר, יכול להפוך גם גולם לראש ממשלה, ראש סיעה או ראש מפלגה, והוא כבר ייצר כמה כאלו. בכדורסל ובניהול ספורט? אין לו מושג, והוא גם לא מתיימר לכך. הוא דוגמה למצליחנים בתחומם שמאיישים את הדרעק-טוריון. החברים שם שואלים שאלות שמבוססות על חוסר הבנה. מדוע יש חמישה ישראלים אם רק אחד או שניים משחקים, מדוע יש 12 שחקנים בסגל, מדוע הם עולים כל כך הרבה, מדוע מצבת העובדים גדולה כל כך ושאר ירקות.
הייתכן שמישהו בסצנה הזו של סרט האימה הירושלמי שכח את תפקידו? הדרעק-טוריון הוא הבעלים, קליין הוא שכיר. רוצים לפטר עובדים? רוצים תוכנית התייעלות? תנחו את המנכ"ל להביא לכם אחת כזו בתוך 21 יום. רוצים לפטר את קליין המנכ"ל? גם זה הולך, רק תחליטו. לנהל מועדון ספורט זה מקצוע, לא חלטורה. עכשיו זה הזמן לשבת עם סוכנים ושחקנים ולקבוע מחנות אימון וטורנירים ולדבר עם יול"ב. זה לא יקרה בישיבה שבועית של שעה בממוצע, וגם זה רק כאשר כולם זמינים.
חברי ההנהלה הנכבדים עוד לא הבינו שמה שזול יקר ולעיתים מה שיקר זול. העובדים לא יודעים מה יהיה, חלקם כבר מחפשים ג'וב בחוץ. בלי חברת הראל והכסף שדני מביא, אמו של גומא תצטרך להביא כסף מהבית. היא ומנהליה הרי לא מכירים את שוק הפרסום המקומי בירושלים. עד שיתוודעו לסוגייה הזו, יחלפו שנתיים.
הייחודיות של קליין, לטוב ולרע, היא היכולת להחליט. הוא התחייב בשם העמותה ל-20 מיליון שקל, כאשר היו לו בטוחות לשמונה, אבל הוא שידר עסקים כרגיל והביא את הכסף תוך כדי תנועה. מי יעשה את זה עכשיו? צחוק הגורל הוא שבתקופה בה הוא במועדון (17 שנה) הוא קשר קשרים. הוא ימצא מי שישלם לו שכר של מיליון שקל בשנה כדי שיעבוד בשבילו. הוא לא הבעיה, הוא יכול להיות הפתרון. ירושלים בבעיה.
עם ההחתמה של גומא, התחילו גורמים בירושלים להתעניין איך לחבור אליו לקראת הקמת הארנה, ששם אולי יהיה אפשרי לייצר קצת כסף למשקיעים. עכשיו המהלך גווע, ולא ברור אם אפשר להחיות אותו.
ככל שהחול בשעון מצטמצם, נסגר חלון ההזדמנויות של הדרעק-טוריון עם קליין. עוד שניה, דקה, שעה הוא לא מביט לאחור ונגמר הסרט. ואז יתחיל הבלאגן האמיתי, כי לא תהיה כתובת ולא יהיה מי שיענה לטלפון. דני קליין נזקק להרבה שנים מתוך ה-17 שנה שלו במועדון כדי להפוך למה שהוא היום. הוא טעה לא מעט, אבל הביא גביע יול"ב וארבעה גביעי מדינה. הוא לבטח יודע שיהיה קשה לשחזר את זה. אז אולי כדאי בשבילו שיילך למקום אחר לפרק ג' בחייים, ולו רק כדי לבדוק את נכונות האמירה - 'לכל אחד יש תחליף'. או שלא.