חזיתי אישית ב-5 טקסי פתיחה אולימפיים, ובכל הטקסים האחרים מאז שהטלוויזיה צילמה אותם. הטקס מספר אחד היה עבורי תמיד מאולימפיאדת סיאול, 1988. עכשיו הטקס של לונדון הוא נומרו אונו. לא, לא היה לו את ה-"POMP" והאקסטרבגנדה של בייג'ינג, אבל היה חום, אנושיות, הומור, המלכה, וג'יימס בונד.
העיר לונדון יודעת טוב מכל עיר אחרת בעולם כיצד לערוך טקס. רק לפני כמה שבועות היינו עדים ל-"QUEEN DIAMOND JUBILEE" הנפלא. מרכבת המלכה. סוסי המשמר המלכותי. רויאלטי מכף רגל ועד ראש. טקס מקסים – הייתי אומר מעולם אחר – של מלכה, בני מלכה, נסיכים ונסיכות מכל הסוגים, זהב ויהלומים.
הפעם זה היה אחרת. איך הייתי מגדיר את הטקס? ראשית – לא היתה בו כל ממלכתיות. במקום, היה זה הרבה יותר טקס שובבני! הוא היה טקס של גחמה, קפריזה; הומור ואפילו טיפונת מוזרות. כן, ג'יימס בונד מוריד את המלכה מהליקופטר ישר לאיצטדיון. לא ממש כמובן, אבל כאילו. במקום MONARCHY הבריטים נתנו לנו PARTY. במקום ממלכיות, ההרגשה היתה מין מסיבה ענקית בשכונה שהיה בה הכל מכל וכל. הטקס הזה הירשה לבריטניה הגדולה הסובלת מקשיים כלכליים לתת לעצמה טפיחה על הכתף ולומר לעצמה "WELL DONE!"
הטקס התחיל עם האמונה שבריטניה היא-היא זו שלמעשה התחילה את קיום האנושות כפי שאנו חיים אותה. כאילו שלפני בריטניה לא היינו הרבה יותר מאוכלי אדם בג'ונגלים איומים. יש הרבה אמיתות בדבר שבריטניה החלה לא רק את מודרניות האנושות, אלא שם גם נולד עולם הספורט. שם התחילה 'המהפכה התעשייתית', ויוצר הטקס דני בויל כינה אותו "חגיגה ליצירה של בריטניה הגדולה, לשפע והתרוממות הרוח, ויותר מכל אריכות רוח, רוחב לב, ואדיבות העם הבריטי".
כדי להבהיר את הנדיבות ורוחב הלב של העם, לא היה אפילו אלוף אולימפי אחד מבין שבעת האתלטים הצעירים שהדליקו את הלפיד במשואה מהממת של 47 זיקוקי אש שהפכו לאש קטנה בעיגול גדול שלאט-לאט עלה אל-על, התעצם בבהירותו, והאש מכל הסיבוב הלכה וקטנה כשהרדיוס החל להצטמצם, עד שכל 47 הזיקוקים שהפכו למדורות אש קטנטנות התחברו למשואה אוליפית אחת אדירה. טקס הדלקת הלפיד ששם את כל האחרים מאה מטרים לאחור.
היו שם גם 260 אתלטים בריטים מהעבר וההווה שזכו במדליות אולימפיות, אבל איש מהם לא היה אחד מהשבעה שלמעשה הגדירו בהופעתם את המוטו של המשחקים שמטרתם היא לתת השראה לדור שלם. היה גם אתלט אחד זר, לא בריטי, בין ה-260 שהוזמן להיות חלק מנושאי הלפיד, אבל לא להדליקו: הספורטאי שבריטניה תמיד העריצה ורוממה שהיה חלק מהדלקת הלפיד באולימפיאדת אטלנטה, מוחמד עלי. כשתמונת הטלוויזיה ניסתה ללכוד את עלי מחייך, האיצטדיון כולו יצא מדעתו.
ה-'סקס פיסטולס' שרו את "אלוהים ינצור את המלכה" ("GOD SAVE THE QUEEN") לפני שהמלכה אליזבט הגיעה. רואן אטקינסון, זה שידוע כ-"MISTER BEAN" זימר את "מרכבות האש" עם התזמורת הסימפונית של לונדון כשווידיאו נפלא מראה את הריצה המפורסמת על החוף של הסרט האדיר. המלכה בת ה-86 "זינקה" עם ג'יימס בונד מההליקופטר ישר אל תוך האיצטדיון.
אולי הקטע עם מיטות החולים בבתי חולים עם ילדים היה הניגוד הדרמאטי ביותר בין הדיוק והמיליטריסטיות של טקס הפתיחה בבייג'ינג, עם הטקס השובבני, מעט מוזר, שהבריטים נתנו לנו. אני מעדיף שובבנות, הומור, ומוזרות, על דיוק, משמעת, ומיליטריסטיות. במקום חיילים, ונפילי מאדים, וטכנולוגיה של המאה ה-22 שנתנו לנו הסינים, הבריטים נתנו לנו כבשים האוכלות גגות של בתים ישנים וארובות עשן, כשהמהפכה התעשייתית קורית לנגד עינינו עם כל הטוב והרע שבה, כולל טרור.
ואז בא החלק שאהבתי יותר מכל: חמשת UFO מרחפים בשחקי האיצטדיון כשבסוף המעוף הם יוצרים את חמש הטבעות האולימפיות הנפלאות, קודם מאש, ואז בצבעיהן הידועים. עכשיו החל הכיף האמיתי, תודה והוקרה ל-POP הבריטי שנעשה ע"י הופעות אישיות ווידיאו של הטויטר ג'נריישיון, קנת' בראנג כקליבן ב-"TEMPEST" של שייקספיר, JK ROWLING המקריאה את פטר פן, מרי פופינס, ואז הופעה של טים ברנרס-לי, ממציא האינטרנט WWW.
היו שני רגעי שקט במצעד האתלטים, לזכר כל החללים שנפלו בקונפליקטים העולמיים, ללא אזכרת 11 חללי מינכן בכל צורה שהיא. טוב, ידענו זאת מראש. במצעד עצמו, היתה זו הפעם הראשונה בהסטוריה שכל משלחת כללה לפחות אשה אחת. את הטאראראם הגדול ביותר גרמה כמובן המשלחת הבריטית, האחרונה, אבל לא הרבה יותר מהמשלחת האמריקאית שהקימה את כל האיצטדיון על רגליו עם קווין דוראנט שנראה כמו פרופסור לאנגלית, לברון עם זקנו החדש, וקובי שבחר לצעוד עם הסייפים האמריקנים.
המלכה בקול מעט רועד ושקט הודיעה רשמית על פתיחת האולימפיאדה, ופאול מקרתני הוביל את כל הקהל ב- "HEY JUDE" כש-80,000 מצטרפים לשירה אדירה. טקס מקסים ומיוחד במינו. טקס שרק בריטניה הגדולה יכולה ליצור. יאללה. לפארקט, למסלול, ולבריכה. אני אלווה אתכם יום-יום כאן, עם ספורי אולימפיאדה שונים. למקומות. היכון. רוץ!