לאחר התצוגה של ישראל באסטוניה, שם לדעתי היינו במשחק הכי טוב בקמפיין, הגענו בחזרה לבית בהיכל נוקיה תוך מבטים הצידה שלא ממש עזרו ללכת ישר. מבטים לכיוון המשחק בסרביה. מבטים למה שקורה בבתים האחרים לגבי המקום השלישי. מבטים על יחס הניצחונות. ובחצי הראשון שכחנו שצריך גם להיות אגרסיביים ולשחק התקפה.
זה נראה כמו כבדוּת. חלק יגידו אדישות, אחרים יגידו עייפות. ואכן, המסעות למשחקי החוץ והטיולים ברחבי היבשת גורמים לכל זה. בסך הכל, הקמפיין בבית הזה ארוך ומצריך הרבה ריכוז והתמודדות עם המעברים הללו בין משחק למשחק, למרות שבאוויר כל הזמן שוהה ההפסד מול אסטוניה.
לא עוד, אנחנו נמצאים במקום אחר. כניסתו של עידו קוז'יקרו הביאה אגרסיביות, פאולים למען הקבוצה, ייצוב ההגנה, משיכת הנבחרת ללחימה וחזרה למשחק תוך מניעת המשך הקליעות מבחוץ של האיסלנדים הנחמדים, שקלעו ברבע הראשון באחוז מדהים, אבל לבסוף התיישרו.
ליאור אליהו ועומרי כספי ייצבו את עצמם כספקי הנקודות העיקריים, כשאליהם הצטרף אלכס טיוס המרחף לחישוקים. יוגב אחיון היה ביום קצת פחות טוב ויובל נעימי שיחק יותר דקות מאשר בכל הקמפיין, הפעם יותר מגל מקל, שלא כל כך מסתדר להיכנס לצורת המשחק של הנבחרת ובפרקי זמן קצרים. וגם מגיא פניני, שמנסה בכוח לזרוק משלוש כדי להיכנס למשחק, אבל כל החטאה פוגעת יותר בבטחון שלו.
בסך הכל, זה היה עוד משחק בדרך למאבק ראש בראש בבלגרד מול סרביה, שאמור להיות קו פרשת המים, וכך יהיה גם במשחק במוצאי שבת נגד האחרונה בבית והחלשה מכולם, סלובקיה.