שש-שבע דקות, לא יותר. זה הזמן שלקח לי ללכת מביתה של סבתי, אצלה גרתי בתקופת התיכון, לקופות במלחה. כמעט בכל משחק בית הייתי נפגש שם עם חבר, שהיה אוהד מושבע של הפועל ירושלים. הוא נתן גב לאדומים, אני באתי לראות כדורסל. לפעמים הוא היה משיג כרטיסים בחינם, לרוב היינו משלמים 30 שקלים כל אחד ויושבים על מדרגות מאחורי הספסל המקומי. ראו משם טוב יותר ואיש לא מזיז אותך בטענה שזה המקום שלו. כשהוא שרק בוז, אני קיוויתי שג'יימס גאלי וג'ינו בנקס יקלעו מהעונשין. כשהוא קילל, צפיתי בפליאה בעודד קטש וברנדי ווייט תופרים את המארחת. כשעדי גורדון הפעיל את מגע הקסם שלו, שנינו התמוגגנו.
בעונת 1997/8 ראינו את דרק גרווין מסיים את העונה כמלך הסלים, את טפירו שוב מוסר יותר מכל אחד אחר ואת אדי אליסמה מאילת מקדים את נוריס קולמן בדירוג מלך הריבאונדים. ירושלים איבדה את הגביע אחרי שנתיים, מכבי ת"א לקחה עוד אליפות ואנחנו התגייסנו לצה"ל. מישהו אחר תפס את מדרגות מאחורי הספסל. עם השנים אילת נעלמה, הרצליה שינתה פניה, גבעת שמואל הפכה עורה, הפועל תל אביב התפוררה וגם הישיבה במעבר ההוא נאסרה.
במהלך השירות הצבאי הצלחתי להגיע ליד אליהו כמה פעמים ואחרי השחרור חזרתי ליציעים. פעם בתל אביב, פעם בירושלים. גרמתי לאישה ליהנות מערב במלחה, באולם ולא בקניון. מאז חזרנו למישור החוף ורחוב שטרן הירושלמי הפך מרוחק, אך לא הכדורסל. למרות שינויי השיטה התכופים, רכבת הזרים, בריחת הכשרונות, הזלזול התקשורתי ומרמורי הפרשנים, נותר בענף הזה משהו טוב. משהו נכון. יש כאן מאמנים איכותיים, רכזים אנרגטיים, שחקני נשמה, אוהדים מסורים וקהל צופים שמבין ואוהב את המשחק עצמו. עדיין יש כאן קסם, והוא לא התפוגג כשעדי גורדון תלה את הנעליים.
בעונה שעברה הרגשתי שהגיע הזמן. אחי הצעיר כבר הגיע לגיל שאפשר להתחיל. לקחתי אותו לגמר הגביע בין מכבי ת"א למכבי ראשל"צ בהיכל נוקיה. בגילו גם אני הייתי שם, ביד אליהו מתקופה אחרת. לבאן מרסר ניצח את גליל עליון בשניה האחרונה, בראד ליף ישב שבור על הפרקט. בחזרה לעתיד, הילד עמד במשך שעתיים מרותק. עיניו גמעו כל צבע, אוזניו קלטו כל שיר, כל מספר גופיה קוטלג ואופסן במוחו. כמו החיידק שהדביק את רובנו בגילו. הניסוי הוכתר בהצלחה.
בסדרת רבע גמר הפלייאוף כבר נסענו קרוב יותר. סדרן בכניסה הלביש אותו בחולצה כתומה כסגולה לעליית ראשון לציון לפיינל פור. החבורה של אפי בירנבוים מחקה פיגור 0:2 וכפתה משחק מכריע מול אשקלון. בשורה מעלינו דיברו שני אנשים גבוהים. "מי אלה?", הוא שאל. "לזה עם השיער האפור קוראים מיקי ברקוביץ', הוא השחקן הכי גדול שהיה פה", עניתי. "והשני?", תהה. "קוראים לו אסף דותן, הוא שיחק גם פה בראשון. היה כשרון גדול, פעם ראיתי אותו מטביע בסיבוב בחימום לפני משחק בין מכבי ת"א להפועל חיפה". על המגרש בן דוד, שולמן, סולומון וקיצ'ן נתנו גיבוי ליוטר, והחולצה הכתומה עשתה את שלה. ביציאה שוב עברנו ליד ברקוביץ'. הילד סימן לי להתכופף, ולחש באוזני: "זה מיקי, השחקן הכי טוב שהיה, נכון?".
שבועיים לאחר מכן סיפרה לי אמי שאחי הקטן ביקש להירשם לחוג כדורסל. סיפרתי לו שבעונה הקרובה כל השמות הגדולים יחזרו. הפועל ת"א, אילת, חולון, חיפה, הרצליה. הוא עוד לא החליט סופית את מי הוא אוהד, אבל כל הקיץ שאל מתי כבר הולכים עוד פעם למשחק. טוב שהאולם של מכבי ראשל"צ לא רחוק מהבית. שש-שבע דקות, לא יותר.