חמישי בערב, כמה שעות אחרי שתושבי תל אביב שמעו אזעקה, אחרי שטיל התפוצץ באיזה שטח פתוח, אבל לא על בקרקע, איפושהו בגוש דן, והעיר ריקה. בנסיעה קצרה מדרום העיר ל"צפון הישן" אתה לא נתקל בשום תור מחוץ למועדון, לא רואה אף פאב מלא, בתי הקפה ברובם ריקים, כמה מהמסעדות בכלל סגורות. ישראל מוצאת את עצמה בתוך עוד מאבק, ובזמן שבכירי עולם הספורט המקצועני צריכים להחליט אם "להמשיך לחיות כרגיל איפה שרק אפשר" או "להביע סולידריות עם התושבים בטווח האש ולא לקיים את המחזורים כרגיל", גם הענפים הפחות מתוקשרים מתמודדים עם בעיה דומה, אבל מזווית קצת אחרת.
באותה נקודה בזמן משחק אחד מהמחזור השני ב-IFL, ליגת הפוטבול הישראלית, כבר נדחה – זה שאמור היה להתקיים בבאר שבע – מהסיבות הכי הגיוניות ומוכרות. פשוט כי, מה לעשות, נופלים שם טילים (או רקטות, לא יודע מה ההבדל). אלא שמשחק נוסף שתוכנן לאותו הזמן, חמישי בערב, לא יצא לדרך – למרות שהוא אמור היה להתקיים בכלל באזור המרכז. כמות גדולה מדי ממי שאמור היה להגיע היה צריך לעשות את הדרך מאזורים שנמצאים בטווח האש, ולמרות שחלק מהמשתתפים כבר נכחו במגרש, פשוט לא הגיעו מספיק אנשים כדי לקיים את המשחק. שחקנים, שופטים ויתר הנוכחים, שכללו גם כמה אנשים מהנהלת הליגה, היו צריכים להתקפל ולחזור לבתיהם בלי להיכנס לטאקל אחד באותו הערב. לפחות לא פיזית. הרי החלטה לדחות משחק, כל כך קרוב לשעת הפתיחה, לא תעבור חלק בשום מקרה.
אבל הייתה עוד בעיה שתרמה לדחיית המשחק, כזו שלא תקרה בליגת העל בכדורגל או בכדורסל. כי שם יש "ספורטאים מצטיינים", והם לא יקבלו צו 8, לא ייקראו לעזוב הכל, לעלות על מדים, ולעמוד בתור הכי צפוף בישראל – זה שבכניסה לעזה. אבל שחקני ליגת ה-IFL הם לא "ספורטאים מצטיינים", סתם חבורה מאוד גדולה של בחורים צעירים, חזקים, נחושים ובריאים, שבמקרה עוסקים בספורט. מה שאומר שהם, פחות או יותר, הראשונים בתור לקבל את הקריאה מצה"ל ברגע שמשהו משתבש וצריך להתחיל לשחק "ריסק", לבנות מעוז סביב גרינלנד, לדחוק אותם ממערב אירופה ולסגור על אוקראינה (מתי מישהו כבר יהפוך את הלוח, יפזר את הכלים לכל הרוחות ויביא סוף למשחק הזה?).
מהצד השני של הלילה גם לסילברבקס חיכה משחק, השני בתולדות הקבוצה הצעירה, נגד ה"נות'רן סטארס" מנהריה. זה היה אמור להיות משחק הבית הראשון של הקבוצה שקמה ברחובות, אבל לסילברבקס אין מגרש ביתי. בשבועות האחרונים מנהלי הקבוצה ניסו למצוא פתרון לבעיה הזו, אבל דומה כי בשפלה יש יותר מדי אנשים שעדיין לא מבינים מה זה המשחק הזה, ולמה למען השם שהם יתנו לפסיכים עם הקסדות והמגנים להרוס להם את הדשא. וכך קרה שאת משחק הבית הראשון שלהם, סילברבקס הייתה צריכה לארח במכון וינגייט, 50 קילומטר מספורטק רחובות בו הקבוצה מתאמנת, ממש כמעט אותו מרחק שהקבוצה נסעה בשבוע שקודם לכן למשחק החוץ הראשון שלה, בירושלים. בדיעבד, הנסיעה המתוכננת לווינגייט הוציאה את המשחק מטווח האש (הנוכחי), שרחובות בתוכו, אבל גם זה לא הספיק כדי למנוע מהמשחק הזה להצטרף לרשימת המשחקים הדחויים.
"גיוס דחוף... בדרך לצבא... אימונים מהנים לכולם", "בהצלחה במשחק חבר'ה, אני חוזר לצבא", "מחפשים אנשים לעיבוי מערך במד"א, מה הוחלט לגבי המשחק?", "מקווה שיקפיצו אותי", "עוד אחד גויס, אין ליין". ככה פחות או יותר נראה היה עמוד ההודעות של חברי הקבוצה ביממה שלפני המשחק. וכאמור, זו ממש לא הבעיה של הסילברבקס בלבד. גם אצל החבר'ה מהצפון ידעו שאם יהיה משחק בשישי בבוקר הם יחסרו כמה וכמה חבר'ה שכבר נקראו לעלות על מדים וקסדה, אבל לא המדים והקסדה של כוכבי הצפון.
מרתון של שיחות, הודעות, דיבורים, בירורים, צעקות, בקשות, התנצלויות וסיכומים נמשך קרוב לארבע שעות בחמישי בלילה, עד שהוחלט לדחות את המשחק בשבוע. יש משהו מאוד אופטימי בלהחליט שהמשחק נדחה בשבוע. אבל בפוטבול הישראלי קשה להסתכל הרבה מעבר לשבוע הקרוב. ככה זה כשאין מגרש ביתי, אין ספונסר, ואין מספיק שחקנים.
כל דבר הוא מאבק בליגה הזו, בין אם מנהלתי, פוליטי, כלכלי או על המגרש. מה שמחדד את התחושה שפוטבול אמריקאי מתאים להווייה הישראלית בהרבה בחינות. אני לא מדבר בכלל על הרמות הגבוהות בהן מתנהל המשחק הזה בארה"ב, שם תכנון ארוך טווח וסבלנות עם פיטורי מאמנים הם עקרונות בסיסיים, שנוגדים לגמרי את מה שאנחנו רגילים לו מניהול ספורט בישראל. ממש לא. הכוונה היא גם לא לתפישה השטחית שמאחר ופוטבול זה משחק אלים עם שכל – ומאחר ועם ישראל הוא עם שמצד אחד אלים, מצד שני עם שכל – אז יש פה התאמה. לא.
הכוונה היא לכך שכמו בפוטבול, כל דבר בישראל הוא מאבק. בלי לדבר על המצב הביטחוני ואזעקות ונפילות ושטחים פתוחים, ובלי להזכיר הרוגים ופצועים. עוד הרבה לפני הדברים האלה. שירות לקוחות הוא מאבק, נסיעה בכביש היא מאבק, עמידה בתור היא מאבק, קריאת עיתון היא מאבק, לקבל מה שהבטיחו לך זה מאבק, יציאה להפסקה על הדשא באוניברסיטה היא מאבק, קבלת קצבה היא מאבק, לגמור את החודש זה מאבק. וכך החיים כאן בנויים, מסדרה ארוכה של מאבקים קטנים וגדולים. אתה לא צריך לנצח בכולם, אתה לא יכול לנצח בכולם. אתה רק צריך לנצח במספיק מהם, כדי שתוכל להתגלגל הלאה בראש מורם. בדיוק כמו המשחק הזה, בו אתה בכל פעם נבחן מחדש, בכל פעם יוצא למאבק קטן, שהוא חלק מקרב אחד ענק. הבעיה היא שפעם בכמה זמן הקרב האחד הענק מרים את ראשו, ודוחק את כל המאבקים האחרים הצידה. לפעמים אפשר באמת רק לדחות אותם בשבוע, רק אסור שזה יגרום לנו לשכוח על מה בכלל אנחנו נלחמים.