דז'קו, קולארוב ובארי תמורת קול, טורס ומיקל. מי אומרת לא?

מי אומרת לא? טרייד בין צ'לסי-מנצ'סטר סיטי

שתי הקבוצות במגמות הפוכות. צ'לסי עם רגל ורבע בשלב הבא באלופות, ובירידה בליגה (4 משחקים ללא ניצחון). גם סיטי כבר יודעת לאן העונה האירופאית שלה הולכת - רק שאצלה זה לצד הלא נכון. מאידך, בליגה היא כבר עם 6 ניצחונות ב-7 משחקים ושוב במקום ראשון.

ביום ראשון הן ייפגשו לראשונה העונה, ולנו זה נראה כמו יופי של הזדמנות לשתיהן לטפל בבעיות שלהן באמצעות טרייד דמיוני והיפותטי שהן יכולות לעשות אחת עם השנייה. וזה הולך ככה:

הלו הלו הלו הלו! רגע. עצרו. חכו עוד שנייה עם הטוקבק הזועם ותקשיבו. ברור שיש לטרייד (כמו לכל טרייד) חסרונות. אבל לפני שאתם שוללים על הסף – הנה ההסבר שלנו.

למה צ'לסי אומרת כן: חלוץ. צריכים חלוץ. לא "עוד" חלוץ. אלא אחד. כמו שהיה עם דרוגבה. כזה שאם הקבוצה בפיגור מול ווסט ברומיץ' הוא לא מוחלף בדקה ה-62 – עיין ערך "טורס, השבת אחרונה". כאן נכנס כמובן דז'קו. הבוסני רק בן 26, כבש 6 שערי ליגה (אחד כל 67 דק'!), הוא מצוברח ממעמדו ("אני לא 'סופר-סאב'"), ונראה שיתאים מאוד לסגנון של צ'לסי. אה כן, והוא חלוץ.

כמו כן, יש לא מעט שטוענים שאשלי קול בירידה. לא בטוח שזה נכון, אבל אם כן, הרי שלהחליף אותו בקולארוב זה כמובן הגיוני. הסרבי צעיר מקול כמעט ב-5 שנים, מסוגל למלא חורים גם בקישור, ועל הדרך תורם כמה שערים בכל עונה ועזרה גדולה במצבים נייחים. ואם לא די בזה, הרי שמתחזקים הדיווחים שקול בדרכו החוצה מצ'לסי. טריק במו"מ? אולי. טרייד בוודאות משיג לך משהו עבורו, לפני שהוא (אולי) הולך בחינם בקיץ.

ואחרון חביב, גארת' בארי, אוטוטו בן 32. לא, הוא לא ה"דובדבן" של העיסקה. אבל בלי אובי מיקל יישארו לצ'לסי במרכז המגרש רק רמירס, למפארד ורומאו. סיטי צריכה לתת משהו. בארי ימלא חור לצד למפארד, לצידו הוא מתפקד טוב בנבחרת.

למה סיטי אומרת כן: זה נכון, לסיטי אין הרבה חסרונות. ובכל זאת, בליגת האלופות היא עדיין ללא ניצחון, בעיקר בגלל ההגנה הרעועה (9 שערים ב-4 משחקים). הפיתרון שאנחנו מעזים להציע: ניסיון.
וזה בדיוק מה שאשלי קול, עם 98 הופעותיו בליגת האלופות, נותן. מנצ'סטר סיטי בנויה להצלחה בהווה, ולכן גם בגיל 32 קול – שיש לו עוד כמה שנים טובות בקנה – יכול לתרום לה רבות. קלישי ישחק בליגה, קול יישמר למשחקים הגדולים (ותנחומינו לצופה ארסן וונגר).

וזה לא רק קול. מי שהמציא את המונח "שחקן אפור" כנראה ראה בדמיונו את ג'ון אובי מיקל. ועדיין, רובנו נסכים שכל קבוצה צריכה "גרזן" כזה בקישור – אחד שהורס בעיקר לאחרים, גם אם על הדרך הוא קצת הורס לנו. לסיטי אין ממש אחד כזה מאז שעזב דה יונג. ג'ק רודוול, שאומנם עוד צעיר, הרס יותר להם מאשר לאחרים. ובאלופות הרבה מאוד איבודי כדור במרכז המגרש הובילו להתקפות של היריבות. מיקל הוא רק בן 25, אבל הוא כבר צבר 45 הופעות באלופות (לעומת 7 של בארי) – וכמו קול, כבר הניף את גביע האלופות, ניסיון שחסר לסיטי. להרוס לאחרים הוא יודע, וכבונוס, אולי הוא יקל על יאיא טורה ויוריד ממנו לא מעט מהנטל ההגנתי במרכז המגרש.

והנה הגענו לטורס, אולי החוליה החלשה כאן. ארבעת החלוצים של סיטי מרכיבים, ככל הנראה, את החוד האיכותי והעמוק ביותר בכדורגל. הבעיה: רק 2 מהם עולים בהרכב. בעונה שעברה טבס שוטט לו בעולם, וככה היו יותר דקות לחלק (כשחזר, הביא את התנופה שנגמרה באליפות). השנה יש פחות דקות לחלק. דז'קו, אנחנו כבר יודעים, ממורמר. באלוטלי תמיד ממורמר ונמצא בדרכו החוצה כבר שנתיים, אבל בסוף תמיד נשאר. הימרנו על דז'קו שיילך. ואם הוא עוזב, צריך אחד שיבוא.

עד כמה שהספרדי הוא אכזבה בצ'לסי, הפוטנציאל שלו עדיין (כנראה) מסתתר לו אי שם. כשהוא בשיאו, ה"תקרה" שלו היא אחת הגבוהות בפרמיירליג. "אל ניניו" בסך הכל בן 28, ובכל זאת כבש 4 שערים בליגה. לא משהו שיש לקחת כמובן מאליו. בין אם הוא "גמור" או לא, רובנו נסכים שהמעבר לצ'לסי לא הצליח, ושהוא זקוק להתחלה חדשה.

מקצועית, השילוב שלו עם אגוארו או טבס נראה די מבטיח. וגם אם טורס לא יצליח לחזור להיות חלוץ שאפשר לבנות עליו למשחקים שלמים, דווקא קבוצה עמוקה כמו סיטי יכולה להרשות לעצמה להמר. זה לא שדז'קו הוא באנקר בהרכב.

למה צ'לסי אומרת לא: לא ברור. למישהו מכם יש רעיון (חוץ מפלקאו)?

למה סיטי אומרת לא: כי אם היא רוצה היא פשוט יוצאת לשוק וקונה את מי שבא לה.

**

קונה או מוכר: האם זה באמת עדיף שכל הקבוצה תעבוד בשביל שני כוכבים?

בגליון האחרון של המגזין של ESPN התייחס פיטר קיטינג למחקר מקיף ומאוד מעניין שערך נימה שאהינפאר, בלוגר NBA מוערך. במחקר הסטטיסטי שלו שאהינפאר בחן את יעילותן ההתקפית וההגנתית של כל החמישיות ששיחקו יחדיו בליגה בין 97/8 ל-09/10. הוא גילה כי ככל שחלוקת הנטל ביצירת אסיסטים, ריבאונדים, זריקות עונשין ונתונים סטטיסטיים אחרים מתחלקת בצורה שווה יותר בין שחקני החמישייה – כך החמישייה יעילה יותר. למשל, אם בחמישייה מסויימת הרכז מוסר פחות מאחוז האסיסטים ושחקני העמדות האחרות משתתפים במציאת חברים לסל – אז סביר שהחמישייה הזו תהיה יעילה יותר מחמישייה בה רק הרכז אחראי על למסור אסיסטים. והמסקנה הזו הייתה נכונה עבור כל נתון סטטיסטי ששאהינפאר בדק.

מלבד נקודות.

המחקר גילה כי אם את משימת צבירת הנקודות חמישייה מסויימת מרכז בידיים של רק כמה שחקנים ולא שווה בשווה – אז בניגוד לכל הסטטיסטיקות האחרות כאן דווקא חוסר השוויוניות תורם ליעילות.
מדהים, הא? כולם מספרים לנו שכדורסל הוא משחק קבוצתי, אבל דווקא בדבר הכי חשוב בו – צבירת נקודות – להיות פחות קבוצתי זה יותר טוב? ובכן, לא בטוח בכלל. כי מה שהמחקר הזה לא אומר, ולא מסוגל להגיד – הוא האם המסקנה שלו היא הסיבה או התוצאה.

כלומר, האם העובדה שקבוצות מרכזות את משימת הקליעה אצל שניים או שלושה שחקנים היא שתורמת ליעילות ולנצחנות? אם כן, הרי שזו הסיבה. מצד שני, יכול להיות שמה שהביא לתוצאות האלה זו פשוט העובדה שהכדורסל של ה-NBA כל כך מוכוון כוכבים ושהמערכת ההירארכית של כמעט כל הקבוצות בנוייה ככה שיש אדונים ומשרתים.

אנחנו מכירים את ה-NBA ואנחנו יודעים שהליגה בנויה ככה שאם יש לך כוכב אחד, אתה יכול מקסימום לחלום על פלייאוף. אם יש לך שני כוכבים אתה קבוצת פלייאוף שאולי יכולה לחלום על איזו הופעה בגמר. ואם יש לך שלושה כוכבים אתה לגמרי מועמד לאליפות. ומכאן שקבוצות פחות טובות מרכזות את מלאכת הקליעה ביותר ידיים (הרי כוכב אחד לא יכול לקלוע 40 נקודות למשחק, אז כדי להגיע ל-40 נקודות צריך יותר שחקנים), קבוצות מרכז טבלה מרכזות את מלאכת הקליעה בפחות ידיים (כי שני כוכבים לבד יכולים להגיע ל-40 נקודות, ואז לא צריך שהיתר יזרקו הרבה) והקבוצות הכי טובות מקבלות את מרבית הנקודות שלהן משלושה שחקנים, והשניים האחרים הם לרוב ניצבים.

אז נכון, אפשר לראות את התוצאות של המחקר ולחשוב שכקבוצה כדאי לך לפזר את כל המשימות בין כמה שיותר שחקנים, בעוד שאת מלאכת צבירת הנקודות כדאי לך לרכז אצל שניים או שלושה שחקנים. המחקר מראה שככה מצליחים. אבל אז אתה רק תעשה מה שכולם עושים. ואם אין לך שניים או שלושה כוכבים התקפיים אין לך שום סיכוי להצליח. המסקנה האמיתית צריכה להיות בדיוק הפוכה: אם אין לך שניים או שלושה כוכבים התקפיים, פזר גם את מלאכת צבירת הנקודות – זה הסיכוי היחיד שלך. תשאלו את לארי בראון ודטרויט של 2004, שלקחה אליפות בלי אף שחקן שקולע אפילו 18 נקודות למשחק, אבל עם שבעה שקולעים בין 9 ל-17.6. הם לא היו קונים את המסקנה שזה באמת עדיף שכל הקבוצה תעבוד בשביל שני כוכבים.