הוא – אגדה, פנומן, תופעה, סופרמן, שיאן עולם, אלוף אולימפי, האיש המהיר בעולם. היא – אלופת עולם, מהירה כמו שד, חייכנית ומקסימה, בעלת טכניקה מושלמת ולא מפחדת מאף אחד. המטרה: להקים את האנושות מחדש. המטרה האמיתית: לשבור את שיא העולם ב-100 מטרים. הדרך היחידה שעוד נוכל לשמוע את מאיר איינשטיין שואג למיקרופון ברמות שיגרמו לרעידת אדמה בקצה השני של העולם היא שידוך בין אוסיין בולט הג'מייקני לבין סאלי פירסון האוסטרלית (כן, אני יודע שהיא נשואה...). ומכיוון שלא נהיה כאן כדי לראות, נוכל רק נדמיין מה הצאצא של שניהם יוכל לעשות.
את האנושות הוא ינהיג במרדפים אחרי חיות טורפות ובבריחה מחייזרים. ועל מסלול האתלטיקה, עם הטכניקה של פירסון במשוכות והגובה של בולט, נקבל בקלות 12.50 שניות ב-110 מטרים משוכות. הנה, מחקנו את אריס מריט. ב-200 הוא יירד בקלות מה-19 שניות, אחרי הכל מייקל ג'ונסון מעולם לא ירד את ה-10 ב-100 מ' והוא קבע 19.32 שניות אי שם ב-1996. ומה ב-100? 9.3, אבל במדידה ידנית כמובן, כי אלקטרוניקה לא תישאר אחרי סוף העולם. בקיצור, אז מה צריך לרכז בבונקר כדי שהתרחיש ההזוי הזה יתגשם? אוסיין בולט, סאלי פירסון, מאיר איינשטיין, 110 מטרים של מסלול רקורטן משובח, זרעי בטטה ג'מייקנית ו-200 ק"ג של נגיסי עוף קפואים. כי הילד צריך לגדול כמו אבא, ואפילו קצת יותר. (אופיר גולן)
*
אחד מקסמיו הרבים של הספורט הוא העובדה שלא חייבים להיות באור הזרקורים, או על הבמות הנחשבות ביותר, או בקבוצות הגדולות ביותר, כדי להגיע לדרגות הערצה גבוהות ובעיקר מוצדקות. וגם, תתפלאו, מספיקה לכך כמות מצומצמת של אוהדים או מעריצים. כל ענף או מועדון תחרותי שמייצר סביבו עניין ובעיקר מחובר בעבותות לקהילה שמקיפה אותו, הופך מיידית ליצרן כוכבים, גם אם הם סמויים מן העין או אלמוניים בעיני אחרים.
היחסים שלי עם ענקי הספורט הנוכחיים הם די ברורים. אני נפעם ומפרגן לכולם, אבל איש אינו מצליח לגעת בי כמו ענקי הספורט בקהילה הצנועה שלי, קהילת אוהדי הפועל ירושלים על שלל בחירותיהם. צר לי. לא יכול להתעמת עם רגשותיי. במקום שבו פועם הרגש הספורטיבי העז ביותר שלי נוגע כרגע רק ספורטאי אחד. חולצה אדומה שחורה עם הסיפרה 9 בגבה, שיער בלונדי ארוך מדי, יכולת הבקעה פנומנאלית שהייתה בהחלט ראויה לקריירה יפה בליגת העל – אבל עם אינטלגנציה ריגשית, שליחות ומנהיגות ברמה שמעטים מהגדולים האחרים יכולים בכלל להתחרות בו.
שי אהרון, גדול כדורגלני הפועל ירושלים בעת החדשה – האיש שויתר על ממון ותהילה והלך עם הקהל שאהב אותו והמועדון שחיבק אותו. תמצאו לי עוד כדורגלן אחד, בטח באיזור החיוג שלנו, שהלך עם מה שנכון לאחרים ופחות עבורו, שניסה להראות שיש גם אנשים שחושבים אחרת בתוך העולם הציני, האגואיסטי ורודף ההישגים המיידים שבו אנחנו חיים. תמצאו לי עוד אחד כזה אצלנו, ונייצר גם לו חסינות. בינתיים, שי אהרון, אתה השורד האחרון שלי. (יהונתן כהן)
*
אז ביקשו ממני להציל ספורטאי אחד בלבד מסוף העולם ש(לא באמת) יבוא היום. מה זה בעצם אומר? הוא יהיה לבד על הפלנטה? ישרדו עימו עוד כל מיני אנשים שאינם ספורטאים או רק מקקים? אולי הוא ישרוד עם שאר הספורטאים שהכותבים האחרים בחרו? הכל היה מאוד מעורפל.
בכל זאת צריך לקבל החלטה, כי אין הרבה זמן והספרטאי הנבחר צריך להתכונן למעמד. אתם יודעים, לא בכל יום אתה שורד ארמגדון. אבל נראה שאותו ספורטאי כבר הקדים אותי. השבוע ריקי רוביו חזר לפרקטי ה-NBA והזכיר לכולנו מדוע אנחנו אוהבים ספורט. כן, ניצחונות חשובים, אבל לא בהכרח יותר חשובים מהשואו וההנאה מהמשחק.
כל מהלך של רוביו, כל פעולה שהוא עושה עם הכדור הכתום, היא מלאכת אמנות. לא פחות. כשהמורה בכיתה י' אמרה לתלמידים בבית הספר בבדלונה שיש לה עיניים בגב, ריקי ידע בדיוק למה היא מתכוונת, ואחר הצהריים הוא כבר חילק אסיסטים לחבריו בחובנטוד בלי לראות אותם. במשחק בליגה הכי קשה מחוץ ל-NBA. בגיל 15.
החלק הכי מדהים? הוא רק בן 22. קריירה שלמה של מסירות בין הרגליים ולובים מדוייקים לאלי-אופים עוד לפניו. זה, כמובן, בהנחה שסוף העולם יצטרך להמתין. אבל אם אכן היום הוא יומנו האחרון על פני כדור הארץ, לא תנחם אתכם העובדה שאת הציוויליזציה שתבוא אחרינו יקדמו פני התינוק של רוביו, שילמד אותה כיצד מפלחים הגנות בחיוך? (אור זיו)
*
הוא ידוע כקו ההגנה האחרון, כשחקן שלא זוכה לתהילה, לפרסום ולאהדה כמו אלה שמקדימה, בהתקפה. הוא זה שלאורך כל המשחק צופה בהתקפות מהזווית הכי גרועה במגרש. אך באותה נשימה, הוא גם השחקן הכי חשוב במגרש. אפשר להסתדר בלי כל שחקן אחר, רק לא בלי שוער. בלעדי האיש שבין הקורות אי אפשר לשרוד. ומשך שנים ארוכות, ברית המועצות לא הייתה יכולה לשרוד בלי לב יאשין. "הוא הפך את תפקיד השוער לשחקן פעיל גם מחוץ לרחבה, השוער הראשון שלא היה רק שחקן פסיבי אלא אקטיבי", אמר בובי צ'רלטון על הבחור שכשוער זכה בכדור הזהב, שהיה אלוף ברית המועצות חמש פעמים ואלוף אירופה, ששמר על רשת נקייה מאות פעמים. על האיש שארבע שנים היה גם שוער הוקי ושזכה בגביע הרוסי. היו לו את כל תכונות האופי הדרושות למי שצריך להוביל בנייה מחדש של המין האנושי: מנהיגות, כריזמה, אחראיות ושקט נפשי. הוא היה השוער הגדול בהיסטוריה. האיש שמציל את כולם כשהמצב נראה בלתי אפשרי. האנושות תצטרך אותו אחרי האפוקליפסה. חבל שהוא כבר איננו. (בוריס וייסמן)
*
נכון, היו אנשים שמשכו את השיער לאחור עוד לפני שנות החמישים, אבל מאז שהזמר והתופעה עם שם המשפחה פרסלי הפך לאייקון תרבות – כל מי שהסתובב עם תספורת שמגלה מצח גבוה ופאות, נקרא 'אלביס'. כן, אולי היו יפות ממנה, אבל מאז הומצא המונח 'סופר מודל', אי שם בשנות ה-80, כל בחורה יפה במיוחד היתה זוכה לכינוי 'סינדי קרופורד' (ומי שתוהה במי מדובר... גוגל תמונות, עכשיו!).
וודאי שהיו מוכשרים ממנו, ובטח גבוהים ממנו, אבל כל בני דורי ומעלה (יליד שנות ה-70 המוקדמות, אבל מי סופר...) ועד היום, כשרואים משהו גבוה במיוחד, אומרים "תראו את האולסי פרי הזה". אולסיפרי – זו כבר נשמעת כמו מלה אחת – היה משלנו, שחקן האלופה הנצחית מתל אביב. למרות שהיה ספורטאי נהדר ומוכשר ומראשוני הכדורסלנים השחורים בארץ, האיש היה יותר מכל דבר אחר, פשוט, גבוה. 2.08 מ' אם להיות קטנוניים. אנשים בגובה שלו פשוט לא הסתובבו כאן. אולסיפרי היה הדבר הכי קרוב ל"לא מהעולם הזה". לגבוה. מאד. ועוד אצלנו. כאן בשכונה.
היום, הדור פשוט... גבוה יותר. גם הבולטים כבר לא באים בבודדים. אולסי פרי, הביטוי, המונח, סימל שפה וז'רגון, שם תואר, תיאור מצב – תקופה שלא תחזור. ורק בזכות זה הייתי מציל אותו מסוף העולם, למען ידעו כולם שבספורט לפעמים לא צריך להיות תופעה, בשביל להפוך... לתופעה. (גיל ברק)
*
אני יודע מה תגידו, "מה ראיין גיגס? הוא כבר בן 39, הימים הטובים שלו על המגרש מאחוריו, למה לעזאזל להציל דווקא אותו?". ובכן, כי שנה אחת עם גיגס שווה יותר מקריירה שלמה עם רוב השחקנים שמסתובבים כיום על גבי הפלנטה. שנה אחת עם הוולשי השעיר תבנה את היסודות שעליהם הספורט צריך להיות מושתת, בעולם החדש אליו נגיע בימים הקרובים. שנה אחת שבה יסביר, יגולל ויפרט (למרות שיהיה קשה להבין אותו – בכל זאת, וולשי), את משמעות הקבוצה והסמל, שהיא גדולה מזו של כל דולר, יורו או לירה שטרלינג שיזרקו לעברך. שנה שבה יתאר כיצד זה מרגיש להיות אהוב ומוערך ללא קשר למספר הדקות שתשחק, כמות הגולים שתבקיע או מספר הגליצ'ים שתעשה. אהוב ומוערך על מה שעשית, ועל זה שאתה עוד שם, ולא נטשת בשביל כמה ג'ובות ב-MLS, ניסיון עלוב לדחות את הקץ באוסטרליה או כדי לחקור את התרבות הסינית. המחמאות פה הולכות בעיקר לגיגס, אבל לצערי גם למנצ'סטר יונייטד. ומבחינתי, עצם המחמאה ליונייטד זה הסימן הטוב ביותר לסוף העולם המתקרב. (עודד הלפרין)
*
כאילו, ספורטאי שצריך להציל? אז כן, יש את ג'ורדן, ג'יימס, מסי, פאולר (פאולר?), בלה בלה בלה. אבל בתכלס מה זה יעזור? הרי העולם יחרב, אז מה יעזור לי (או לאנושות) שמסי נשאר פה? הרי גם ככה לא יהיה פה את מי לעבור, ולהבקיע מול שער ריק כל אחד יכול (למעט, אולי, רוני רוזנטל). לא. הכישורים של מסי במקרה הזה חסרי משמעות לחלוטין. אם אנחנו משאירים פה מישהו אחרינו זה צריך להיות מישהו שיוכל להעביר את מה שהלך כאן הלאה, למי שישרוד או לחייזרים, לג'וקים או לוואטאבר שיהיה פה. מה שאנחנו צריכים זה מישהו, אם אפשר אתלט לשעבר, שהיה שם, שראה, שיחק עם וניצח את הגדולים, ושיש לו יכולת יוצאת דופן לספר על זה בדיוק כמו שזה קרה (כלומר להפוך את זה למעניין פי כמה). יש רק אחד כזה היום, וזה ג'יילן רוז. אם יצא לכם לראות אותו בטלוויזיה, ועל אחת כמה וכמה בפודקאסט המופלא שלו (שם הוא משוחרר בהרבה), אתם ודאי מבינים על מה אני מדבר. ג'יילן, אתה נשאר. באסה לך. (גיא לשנובולסקי)
*
אציל את שמעון מזרחי. כי שמעון ידאג שלא יהיה סוף העולם. ככה. כי הוא החליט. והוא יקיים פה משחקים גם כשסוף העולם יגיע וישכנע את החייזרים לבקר בישראל כשלא יישאר פה כלום. והם יקיימו פה פיינל פור כי זה בסך הכול סוף העולם. וסוף העולם לא יהרוס לנו את השגרה. ואז כשיגיעו לפה כל מיני מוטאציות של חייזרים שלא הכרנו, כי זה מה שאמור לקרות בסוף העולם, אז שמעון יארח אותם כמו שצריך ויביא להם את המזוודות המפנקות של עלית. כי נשאר לו מלא במחסן מהעולם הקודם.
ויום אחד כשהחייזרים האלה ירצו לשחק בערב ראש השנה, אז שמעון יעלה בסיאנס את ג'ורדי בורתמיאו ויזיז את המשחק. כי לשמעון יש קשרים גם בעולם הבא. וגם במאדים. וגם בארגון של סוף העולם. והאמת, איך בכלל אנחנו מעזים לדבר על סוף העולם, אם בני המאיה לא תיאמו את זה מראש עם שמעון? ואם בסוף הם באמת יחליטו ללכת על הפרויקט המגלומני הזה, אז הם יצטרכו ששמעון ימצא להם ספונסר. וזה לא יהיה סוף העולם, אלא סוף ''אלקטרה" העולם. ושמעון ימונה לעמוד בראש הוועדה להקמת סוף העולם. וגם בוועדה למניעת סוף העולם. וגם בוועדה שתחקור את שתי הוועדות האלה. ואם בסופו של דבר, שמעון לא יצליח לבטל את סוף העולם הארור הזה, אז לא תהיה ברירה ונקרא לצ'אק נוריס שיבעט לסוף העולם בתחת. (עדי חנוך)
*
יש בו הכל, נאמנות, צניעות, מנהיגות, ווינריות, תשוקה ויכולת עצומה. על אי בודד, אחרי ששנינו נהיה השורדים האחרונים ביקום החדש, כשסוף העולם יהיה מאחורינו, סטיבן ג'רארד יהיה האבטיפוס של העולם הספורטיבי החדש. לא עוד כסף גדול שמעוור כל שחקן בשקל וחצי ומעביר אותו 14 קבוצות בקריירה, קץ לשחקנים שכדורגל זה רק מקצוע עבורם, מקום עבודה ולא אהבת חייהם והגשמת חלום ילדותם. מי שמגיל 9 חי את החלום, ולא התפתה, למרות הבינוניות של ליברפול, לעבור לאימפריות החדשות שקמו, אז קודם כל חייב לשרוד את סוף העולם, כי גם כך הוא בתוכו יותר מדי זמן, וברור שהוא חייב להמשיך לייצר את הגניום המיוחד ממנו הוא נבנה.
סוס אציל עם בעיטת פרא מטריפה, אף שתמיד לא נמצא למעלה מדי, שמעריך את כל מה שניתן לו בחייו ויכול להעביר את התחושה הנקייה הזו לזן החדש של כדורגלנים 3.0, בני אנוש מזן אחר, הזן של סטיבן ג'רארד.
ברור שביקום הנוכחי, יונייטד היא קללה שנשלחה מיקום אחר ומכרסמת בכל תואר קיים, בטח בלי סיכוי להשאיר לסטיבי ג'י (וגם לי...) להריח צלחת אליפות, אז כל מה שנותר הוא להשמיד את הקיים ולקחת את הגיבור שלי למקום שבו הצלחת תהיה שלו כל זמן שרק ירצה. (אורי דגון)
*
היום אתם מסתכלים עליו ומה שאתם רואים זה ספורטאי על, מוצלח, אחד שזכה בהכל, ומהר. יפה תואר. כריזמטי. דוגמן. מולטי מליונר. נשוי לדוגמנית על. שגם הביאה לו ילדים. כפית של זהב בפה. ממש כך. זה מה שאתם רואים כשאתם מסתכלים על טום בריידי. אבל זה לא יותר מאשר אשליה. אתם מהופנטים מהמבט החודר בעיניים, מהאישה המדהימה שלצידו, מהמסירות המושלמות, מהתמונות עם הגביעים. הולכים לאיבוד בתוך התחושות הממכרות שזה מעורר, ושוכחים שזה רחוק מלהיות סיפור של "כפית של זהב". רחוק מלהיות סיפור של אחד שהכל בא לו מהר ובקלות. הוא רק גרם לזה להיראות ככה. לפחות מהרגע שקיבל הזדמנות במקצוענים.
אבל עד אז ירדו עליו, על האיטיות והאתלטיות הלא קיימת. גם כשנתנו לו הזדמנות תמיד היה נוח לדחוף אותו שוב לאחור. אבל הוא תמיד חזר והוכיח את עצמו, הוכיח מה הוא שווה, קנה את מקומו בחזרה בנחישות, ווינריות, קשיחות מנטלית, כריזמה ומנהיגות. זה קרה במכללות, וזה קרה בדראפט וזה קרה בניו אינגלנד. קודם הפקפוק, אחריה ההזדמנות ומיד אחר כך ההבנה – מדובר במצביא. אחד שכל הזמן עבד הכי קשה, חיכה לפירצה, וברגע שהיא נפתחה פער אותה לרווחה במלוא הדרו. אין ספורטאי בעולם שראוי להוביל את המין האנושי ביום שאחרי האפוקליפסה יותר מאשר הגולדן-בוי. כי את כל הזהב שהוא מצופה בו, הוא חצב בעצמו. (ניצן פלד)