הכותרות יוצאות מגדרן, עורכים, כתבים, בעלי טורים ובלוגים, אוהדים בכל פינה, אפילו אנשים במשרד שלאורך השנה בעיקר מבקשים מאיתנו – חובבי הפוטבול – לסתום כבר: כל מי שצפה בארבעת משחקי הסיבוב השני בפלייאוף של ה-NFL בשני הלילות האחרונים יודע שמה שהוא ראה, לא רואים כל שנה. גם לא כל כמה שנים.
כל כך הרבה דברים קרו בשני הלילות דלי השינה הללו, כל כך הרבה דרמות קטנות וגדולות, סיפורים אישיים מרגשים, עניינים מקצועיים משמעותיים, ובעיקר – כמות עצומה של פוטבול איכותי, של ספורט מרהיב, בשיאו. איך מסכמים את כל זה? הנה ניסיון: דירוג 10 הסיפורים הכי טובים שיצאו לנו מכל זה.
10. מעמדו של ג'ו פלאקו
הקוורטרבק של בולטימור רייבנס אף פעם לא באמת היה האיש המרכזי בסיפור של הקבוצה הזו. הוא נמצא שם כבר 5 שנים, מהרגע הראשון שלו בליגה הוא ה-QB הפותח של קבוצה בכירה, וזה לבד כבר הישג. אבל זו קבוצה שהיא קודם כל הגנה, קשיחות ומכות, אח"כ משחק הריצה של ריי רייס, ובהפרש ניכר אחריהם מגיע ג'ו, שאחד הרגעים הכי מתוקשרים שלו היה כשהעיד על עצמו כי הוא הקוורטרבק הכי טוב בליגה – שזה אפילו יותר מגוחך הפעם ההיא שסטפון מארברי אמר על עצמו שהוא הרכז הטוב בעולם.
ועדיין, למרות שב-5 משחקי הפלייאוף הראשונים שלו מסר ל-TD בודד ול-6 אינטרפשנס (עם 132 יארד למשחק), כשהרייבנס ניצחו למרות היכולת שלו ולא בזכותה – קשה להתכחש לעובדה שבשנים האחרונות הוא מציג יכולת טובה בפלייאוף. ב-6 המשחקים האחרונים שלו ב-3 העונות האחרונות יחס הט"ד-איבודים שלו מעולה (2-12, עם 247 יארד למשחק), וה-2:4 של בולטימור במשחקים האלה הוא לא מעט בזכותו. בשנה שעברה היה טוב יותר מטום בריידי בהפסד לניו אינגלנד ובלילה בין שבת לראשון היה טוב יותר מפייטון מאנינג בניצחון בדנבר. אז כן, סביר שכדי לנהל קבוצה פחות טובה צריך QB מוכשר יותר, אבל עם הזמן הוא הופך לרכיב משמעותי יותר ויותר בהצלחה של בולטימור, ומורשת פלייאוף חיובית היא משהו שהרבה קוורטרבקים נוצצים יותר ממנו לעולם לא ישיגו.
9. הקאמבק של סיאטל
עם הגנה מהירה וקטלנית, רץ אחורי אימתני בדמות מרשון לינץ', ו-QB צעיר, זריז ומודרני בראסל ווילסון – העונה המעולה של סיאטל אישרה שוב עד כמה בספורט בכלל, ופוטבול בפרט, עליונות אתלטית היא מצרך קריטי. לסיהוקס יש קהל מצוין, שחקנים צעירים ורעבים, צוות אימון אמביציוזי ולא מעט כישרון, וברור שזה לא היה עובד בלי כל הדברים האלה, אבל מה שלקח את כל החבילה הזו והפך אותה לסנסציה של העונה זו האתלטיות העליונה של הקבוצה.
עם זאת, אחרי שנכנסה לפלייאוף ברצף של חמישה ניצחונות, אחרי שצברה 150 נקודות בשלושה משחקים בסמוך לסיום העונה (משהו שלא קרה מאז 1950), ואחרי הקאמבקים בוושינגטון (מ-14:0 ל-14:24) ובאטלנטה (מ-20:0 ל-27:28) – ברור שיש בקבוצה הזו משהו נוסף, משהו שהוא מעבר לכישרון ולאתלטיות. משהו שאנחנו נוהגים לקרוא לו "אופי", אבל שקשה לשייך לשחקן זה או אחר, או אפילו למאמן. זה משהו שמרחף ואופף את כל הקבוצה בתחושה של "משהו גדול קורה כאן". וכשבשנים הקרובות תהפוך לקונטנדרית קבועה, ההפסד לאטלנטה ייזכר כמשהו שרק חיזק אותה.
8. ה"לוזריות" של מאט רייאן ואטלנטה
מאז המשחק, והסיום הדרמטי, והניצחון של אטלנטה (הראשון בפלייאוף של רייאן ושל טוני גונזאלס – ששיחק יותר משחקי NFL בלי לנצח בפלייאוף מאשר כל שחקן אחר אי פעם), כולם מדברים על כך שעכשיו לא ישאלו אותם יותר "מתי זה יבוא?". וכולם מדברים על כך שתוויות כמו "לוזר" ו"ווינר" הן ריקות מתוכן, משהו מקרי, עניין לאוהדים צעירים. אומרים שהעובדה שבחצי דקה רייאן ואטלנטה הפכו מ"לוזרים" ל"ווינרים" מוכיחה כי תוויות שכאלה הן מיותרות וטפשיות.
ואני טוען שלומר את זה רק מוכיח כמה לעתים הדיון סביב ספורט יכול להיות רדוד, כי הוא מושפע מהתוצאה הסופית בלבד. חשוב להבין – התוויות האלה אינן קבועות לנצח, וכבר ראינו ספורטאים "גדלים" מתוך "לוזריות" ל"ווינריות". אבל זה לא הופך אותן לריקות מתוכן. אין מה לעשות – יש אנשים שהם לוזרים ואנשים שהם ווינרים, בכל תחום בחיים.
וכך, לבוא ולומר שרייאן ואטלנטה נישלו מעל עצמם את תווית ה"לוזרים" בזכות חצי הדקה האחרונה – זה להתמקד רק בשורה התחתונה, וזה לרדד את הדיון לרמה שהוא מושפע רק מניצחון או הפסד. ובעוד שרכישת תווית של "לוזר" או "ווינר" היא אמנם עניין של שורה תחתונה – היא עדיין משהו שכן צריך "לעבוד" עליו למשך הרבה זמן, לאורך שנים. ולכן, העובדה שאטלנטה בזבזה יתרון של 0:20 במחצית (או 7:27 בפתיחת הרבע האחרון), מזינה את תווית ה"לוזרים" יותר מאשר שחצי הדקה האחרונה מבטלת אותה. גם או זו ההתחלה של נישול ההיסטוריה הלוזרית בדרך לעתיד טוב יותר.
7. מאמנים שמפסידים משחקים
פיט קארול הלך על ניסיון להבקעה בדאון רביעי פעמיים, בשלבים מוקדמים של המשחק, במקום ללכת על בטוח, לבעוט בעיטת שדה, ולהשיג את הנקודות. בסופו של דבר, 6 הנקודות האלה היו מנצחות לסיהוקס את המשחק באטלנטה. גם את פסק הזמן שלקח לפני הבעיטה האחרונה של אטלנטה היה צריך לבקש מהר יותר, כדי לא לתת לברייאנט אפשרות "להתחמם" על חשבונו.
חצי דקה לסוף המשחק, בשוויון, ג'ון פוקס לא אפשר לפייטון מאנינג ללכת על דרייב מנצח, למרות שהוא כנראה הטוב בהיסטוריה בלעשות את זה, ולמרות שנותרו לו שני פסקי זמן שיעזרו לו לשלוט בשעון. והוא גם הלך על בעיטת שדה בסוף המחצית במקום להרחיק בפאנט, ואיפשר לבולטימור להשוות ל-21:21 עם סוף המחצית.
ומאז, המון אנשים מתמקדים בלהאשים את המאמנים. אבל לעשות את זה, זה להתעלם גם מהעבודה הטובה שהמאמנים האלה עשו כל העונה, וגם לפרקים במשחקים המדוברים, להתעלם גם מהעובדה ששחקנים רבים, וגם השופטים, עשו גם הם טעויות לאורך המשחק, ולהתעלם גם מהעובדה שאף פעם אי אפשר לדעת איך החלטה שנלקחה או לא נלקחה הייתה משפיעה, אילו הייתה נלקחת בצורה אחרת. בקיצור, הדיבור על מאמנים הוא פיקנטי ונושא מצוין לוויכוחים, אבל ההתמקדות בו היא חלק מתופעת "הדיון הרדוד" שכולנו חוטאים בה מדי פעם. פוטבול הוא משחק מורכב מדי ועשיר מדי כדי שנתייחס אליו ככה.
6. הגאונות של ביל בליצ'יק
ועדיין, בניגוד לענפים אחרים – כדורגל במיוחד – בפוטבול חלק גדול מהקרדיט כן נהוג ללכת למאמנים, בדיוק בגלל שזה משחק כל כך מורכב. מאמנים שמרנים מדי, או פשוט לא טובים מספיק, הם נקודות תורפה של הקבוצות שלהם. מאמנים יצירתיים, מבריקים, "גאונים", יכולים לעשות את ההבדל. אחד כזה הוא ביל בליצ'יק, ששוב הוכיח את זה.
יוסטון ניסתה לא מעט שינויים במשחק בפוקסבורו, הגיעה טעונה באנרגיות ורצון לנקום, ותוך פחות מרבע אחד הפטריוטס של בליצ'יק גם נאלצו לראות את דני וודהד (ה-RB שפתח אתמול) ואת רוב גרונקובסקי (ה-TE העצום) נפצעים ונוטשים. ודווקא בתוך הכאוס הזה, הפתיחה הטובה של יוסטון, השינויים הכפויים בפאטס, והלחץ של משחק פלייאוף ביתי, העובדה שבליצ'יק המשיך להפליא בחידושים והמצאות ראויה עוד יותר להערכה. הרוטציה העדינה בבק פילד, השימוש המופלא בשיין ורין גם במשחק המסירה, ה"נו האדל" שתפס את יוסטון לא מוכנה ברגעים קריטיים – הכל מצביע על תיאום מופלא, ביטחון עצמי מבטון ופלדה והוצאה מושלמת לפועל. כן, בריידי שם גם, אבל זה לא מוריד מהקרדיט למאמן, ששולט בעניינים באותו קור רוח וקילר אינסטינקט שהשטן שולט בגיהינום.
5. יוסטון היא בלוף?
תראו, אטלנטה ניצחה, אז קבוצה אחרת צריכה להיכנס למשבצת של "קבוצת עונה סדירה מצויינת שכושלת בפלייאוף ולא מספיק טובה כדי להתחרות באמת על האליפות". ויוסטון עושה את זה בכיף. עם המון רעש וצלצולים היא הגיעה לפוקסבורו, ג'יי. ג'יי וואט אפילו ירק (לפי הדיווחים) על הלוגו של הפאטס איפושהו באצטדיון, והכל היה מוכן כדי שהם יתנו פייט אמיתי לקבוצה ששחטה אותם בלי בעיה רק לפני כמה שבועות.
אההה... חוץ מהפאטס. הם לא היו מוכנים. בהילוך שלישי הם לרגע לא נתנו את התחושה שליוסטון יש סיכוי. אריאן פוסטר פתאום נראה כמו RB שמרוויח במיוחד מחסימות מצוינות של הקו קדמי אבל שחסרה לו הדורסנות של רייס-לינץ'-פיטרסון ודומיהם. וואט נראה יותר כמו חיקוי קצת חיוור של ריי לואיס עם הניסיונות שלו להטריף את הקבוצה מאשר שחקן הגנה שיכול לנצח משחקי פלייאוף, ומאט שוב לא מסוגל לקבל החלטה בעצמו גם אם חייו היו תלויים בזה. עד שלא יוכח אחרת – הטקסאנס הם לא יותר מקבוצת פלייאוף נחמדה. ו"נחמדה" זה בערך הכינוי האחרון שקבוצת פוטבול תרצה שיהיה מודבק לה.
4. השינוי מתרחש לנגד עינינו
הדיבור על משמעותם של הקוורטרבקים הצעירים, האתלטיים, שמסוגלים לרוץ מצוין עם הכדור אבל זה לא בא על חשבון סבלנות, קבלת החלטות ומסירה מדוייקת, הולך ותופס מקום יותר ויותר מרכזי בשיח סביב הליגה. נכון, ה-QB הקלאסי, שמנהל את המשחק מהפוקט, תמיד יהיה מצרך מבוקש, אבל לשחקנים כמו רוברט גריפין, ווילסון, קולין קייפרניק וקאם ניוטון (שהוכיח שהוא מסוגל למסור) יש השפעה ממשית כבר עכשיו על איך שהמשחק משוחק ברחבי הליגה.
וגם עכשיו, כשהגענו לגמרים החטיבתיים ורק 4 קבוצות נשארו בעניינים, עדיין נמצא בתמונה אחד מהם – אדון קייפרניק. והוא כאן לא בחסד, אלא בזכות. בעיקר – בזכות עצמו. התצוגה המופלאה ושוברת השיאים שלו מול גרין ביי, עם 181 יארד על הקרקע (יותר מכל QB אחד אי פעם, עונה רגילה ופלייאוף) ושתי ריצות ל-TD, ועוד 263 יארד באוויר (ב-17 מ-31 ועוד שני TD, עם איבוד אחד), גורמת לכל מי שראה אותה לדמיין איפה נמצא הגבול של שחקנים מהסוג הזה, וההבנה שמשחק של 200 ו-200 הוא משהו שכנראה נראה בעונות הקרובות היא פסיכית לגמרי. אבל גם זה לא יהיה משמעותי כמו הפעם הראשונה שאחד מהחבר'ה האלה יביא אליפות. וזה יכול לקרות כבר השנה.
3. ים של נקודות
34.5 נקודות לקבוצה – זה מה ש-8 הקבוצות צברו בממוצע בסיבוב הפלייאוף האחרון. זה הרבה. עד כמה הרבה? הפאטס נתנו עונה היסטורית וסיימו בראש הליגה עם 34.8, דנבר הייתה שנייה עם 30.1. למה זה נושא כל כך חם? כי זה הפלייאוף, ובפלייאוף אתה לא רק מקבל מפגשים איכותיים יותר – מה שאומר שהתפוצצויות התקפיות אמורות להיות נדירות יותר, אתה גם מקבל קבוצות שמשחקות בצורה יותר מחושבת. זה נוק אאוט, הפסד ואתה בבית. קבוצות אמורות להיזהר ולשחק בצורה שמרנית יותר.
אפשר להסביר את זה ביכולות ההתקפיות האדירות של בריידי והפטריוטס, של מאנינג ודנבר, של גרין ביי וארון רוג'רס, של אטלנטה ומאט רייאן, אפשר להסביר את זה ביכולות החדשניות והמגוונות של ווילסון וסיאטל, של קייפרניק וסן פרנסיסקו, אפשר להסביר את זה בהפרשים גדולים שהזמינו קאמבקים גדולים (סיאטל באטלנטה) או שגרמו לקבוצה אחת להוריד הילוך ולשנייה לצבור נקודות חסרות משמעות (ניו אינגלנד ויוסטון). אבל אפשר גם לא לנסות להסביר כל דבר, ופשוט ליהנות. בתקווה זהירה שהעסק בכל זאת יירגע קצת. בשביל 55:60 במשחקי פלייאוף יש לנו את הפוטבול מכללות.
2. בריידי-פייטון
לא, לא קיבלנו מפגש בניהם, אבל לא צריך משחק ישיר בין שני QB כדי שפרק נוסף ביריבות בניהם יירשם. הרי גם כשהם משחקים זה מול זה, הם לא באמת משחקים זה מול זה. והפרק הנוסף ביריבות של השניים נכתב באותו סגנון שמרבית הפרקים הקודמים נכתבו בו. בריידי היה יעיל וניצח עוד משחק פלייאוף, פייטון היה רחוק מלהדהים, והפסיד עוד משחק פלייאוף.
אם נותנים את רשות הדיבור למספרים, הם אומרים דבר מאוד ברור: ב-23 משחקי פלייאוף, המאזן של בריידי הוא 6:17, עם יחס TD-איבודים של 20:41. ב-20 משחקי פלייאוף המאזן של מאנינג הוא 11:9 (שלילי, כן?) עם יחס TD-איבודים של 21:32. אה, כן – ועכשיו בריידי עלה בפעם השביעית לגמר ה-AFC, והוא כבר היה בחמישה סופרבולים, ויש לו 3 טבעות אליפות. למאנינג יש רק שלוש הופעות בגמר ה-AFC, ושתיים בסופרבול, באחת מהן זכה באליפות האחת שיש לו.
נכון – ההגנה של דנבר הייתה גרועה מול בולטימור והמאמן עשה לא מעט טעויות (ראה סעיף 7), ובניו אינגלנד יש שיטה מופלאה ומאמן עצום. אבל גם הפעם ראינו איך כל הלחץ בסופו של דבר הגיע אליו, ומאנינג מסר את האיבוד שגמר את המשחק. וראינו את בריידי ב"עוד יום במשרד" משיג את ניצחון הפלייאוף ה-17 בקריירה שלו – יותר מכל QB אחד בהיסטוריה של הליגה. לא משנה לאיזה צד אתם נוטים בדיון האינסופי לגבי השניים האלה, בסופו של דבר זה עניין של למה אתם נותנים יותר משקל: ליכולת של מאנינג להוציא המון מהקבוצות שלו לאורך העונה ולנהל התקפות בעצמו, או למורשת הפלייאוף המיתית של בריידי. ואם אתם נמנים על הקבוצה השנייה, אז שני הלילות האחרונים בהחלט חיזקו את מה שכבר ידעתם.
1. "לנצח בשביל ריי"
המצב המנטלי של קבוצה ושל שחקן הוא רכיב מרכזי בהצלחה שלה, בין אם במהלך ספציפי, במשחק, או למשך עונה שלמה. אבל מכל ענפי הספורט שאני מכיר, שצפיתי בהם בטלוויזיה או בחי, וששיחקתי בעצמי עם החבר'ה, אין אף ענף בו המצב המנטלי שלך משפיע על יכולת הביצוע שלך כמו פוטבול, וזה נכון שבעתיים כאשר מדובר במצב המנטלי של הקבוצה כולה. בגלל שמדובר במשחק לא רציף, עם הרבה הפסקות, ששחקני ההגנה בו יושבים על הספסל כשההתקפה משחקת ולהיפך, אבל שבכל רגע כל אחד מהם חייב לשמור על ריכוז ועל רמת האנרגיות שלו, ולהיות מוכן להתפוצץ, למהלכים קצרים של 8-12 שניות, התוצאה של אותם מהלכים תלויה בדרייב הפנימי של השחקנים בצורה קיצונית.
ב-NFL אנחנו רואים את זה כשקבוצה "נכנסת לקצב", "צוברת מומנטום". ובגלל שהפלייאוף קצר, קבוצות שמגיעות אליו במומנטום חיובי ובכושר מעולה לרוב משיגות תוצאות טובות. אחת הדרכים הכי יעלות להכניס קבוצה לקצב היא לאחד אותם סביב משהו, איזשהו עניין שיכניס בהם דרייב, תשוקה, אמביציה. תקראו לזה איך שתרצו.
ריי לואיס, אחד המנהיגים הדגולים שהליגה ראתה אי פעם, יודע את כל זה. סביר שהוא גם ידע מזמן שזו העונה האחרונה שלו. ועדיין, הוא חיכה עם ההודעה עד לרגע בו היא תהיה הכי אפקטיבית שאפשר. לואיס, הדמות המרכזית בעשור (וקצת) הגדול של בולטימור רייבנס, האיש שהוא הפנים והקול של הקבוצה הזו, הודיע בתזמון מושלם, לפני משחק הפלייאוף הראשון, כי בתום העונה הוא פורש. כל אחד ששמע את זה, בתזמון הזה, ידע בדיוק מה ריי לואיס בעצם אמר. כי בפלייאוף שהוא נוק אאוט אמיתי, בלי גומלין ובלי הזדמנות לתקן, "תום העונה" יכול להיות המשחק הבא. זה אומר שההפסד הבא של בולטימור יהיה המשחק האחרון בקריירה העצומה שלו. לואיס בעצם ביקש מכולם לדאוג שאת הקריירה הוא יסיים בניצחון. בעצם, בארבעה ניצחונות רצופים. חצי מהדרך כבר מאחוריו.