כמו טיפש מאוהב

אנחנו לא שולטים בזה. לא בספורט. בתחום אחר בחיים, כשזה מגיע, זה מגיע. כשזה קורה, זה קורה. הבטן רועדת, הצוואר מצטמרר, כפות הידיים מזיעות. האהבה מכה בנו מתי שהיא רוצה, בלי לשאול ובלי להתחשב בתכניות שלנו. אבל לפעמים, גם בספורט, גם בכל תחום אחר בחיים, המציאות הנוצצת מתבררת כמצג שווא, ואנחנו נאלצים לענות על השאלה הנצחית: האם עדיף לאהוב ולאבד, או לא לאהוב בכלל?

אהבתי את מספר 8 השחקן, לא סובל את העסקן.
אבי נמני הוא ללא ספק גיבור ילדות. למעשה, הוא הסיבה שבגללה מתחילים לאהוב כדורגל. את מכבי ת"א התחלתי לאהוד בזכותו ולעולם לא אשכח את המשחק הראשון. הוא כבש צמד מול בית"ר ת"א. בכל פעם ששמו היה באוויר, או הספרה 8 נגלית על הגב, הייתי מצטמרר. כל נגיעה בכדור, כל הטעיית גוף, כל שמאלית אימתנית.

בכל שבת החיים היו מוקדשים לו. כשלון היה עצבות שמתפשטת בגוף ללא יכולת לשלוט בה, משחק מוצלח והאקסטזה היתה בלתי נשלטת. כשהוא נכשל באתלטיקו מדריד הגנתי עליו בחירוף נפש. כשהכדור ההוא של אנדראס הרצוג עבר לו בין הרגליים, ישר יצא מניפסט שזה יכול היה לקרות לכל אחד. כשהחברה בצבא קראו לא "גרמנמני" הטרוף והעצבים היו שולטים בגוף, כשכולם אמרו שהוא הורס את מכבי, ברור היה שאין להם מושג. שאכפת לו. שהוא הלב. הסמל.

אבל הרבה פעמים, לאנשים לוקח זמן לקלוט שאהבה מעוורת. רק אחרי שמספר 8 האגדי עזב, ההבנה הגיעה לראש. פתאום העסקנות הבלתי פוסקת, כפילות התפקידים בתור פרשן, מאמן ויועץ – הכל נגלה אליי בשניה. החיוך הביישני נראה לפתע זדוני. המיתוס התנפץ מול העיניים.

האם קיימת חרטה? זה כמו להטיל צל כבד על העבר שלך כילד וכאוהד, וזה עדיין קצת גדול עליי. אבל לפעמים, גם האהבות הכי גדולות נגמרות בטרגדיה. אבי נמני הוא פיצול אישיות באהבה: השחקן, מספר 8 הנערץ, ואבי של אחרי? זה שאני מעדיף לראות מרחוק וממש לא להתקרב.
(אייל אליה)

לך תהיה הפנטזיה של מישהו אחר
יש לנו נטייה להסתכל באופן מיוחד על ספורטאים. אנחנו לא מתייחסים לגילם, לסביבה בה הם צריכים להתנהל ולכמות הפרסום שאליה הם נחשפים משלב מוקדם, בייחוד בעידן המידע, לפני שאנחנו שופטים אותם.

כשדוויט הווארד הגיע ל-NBA בשנת 2004 כבחירה ראשונה בדראפט, הדעות לגביו היו חלוקות. הרי אתה אף פעם לא יודע מה תקבל משחקן שמגיע ישר מהתיכונים. אבל הוא הצדיק את ההייפ עם תארי שחקן הגנה, מלכויות ריבאונד. הוא אפילו הוליך את אורלנדו מג'יק לגמר, ממש כמו שאקיל לפני למעלה מעשור וחצי. ואני, בתור מי שהתאהב במועדון הזה עוד באותם ימים בשנות התשעים, נסחפתי עם הסופרמן החדש.

אלא שבמקביל הפך הווארד לאחד השחקנים המושמצים בליגה. האשמה: הפער בין פיזיות של גבר למנטליות של טיפש-עשרה. הווארד משתייך לזן נדיר של כדורסלנים שמשלבים אתלטיות וכוח חריגים, אפילו ביחס לNBA. עם זאת, הוא הגיע בגיל 18 לליגה, ומנטלית, לא נראה שהשתנה מאז. וזה מעורר אנטגוניזם. החיוכים תוך כדי משחק, גם אחרי החטאות עונשין, ריבים עם מאמנים, העובדה שעדיין לא התמקצע בתנועה התקפית אמיתית אחת והפגנת יכולת ויראלית שגורמת לאוהד הממוצע לשאול מה חשוב יותר להווארד, ה-YOUTUBE או הפלייאוף?

כשהוא לקח את הגב הפצוע שלו ועבר ללוס אנג'לס, אחרי שדי התעלל באנשי אורלנדו עם סגאת הארכת החוזה, עוד חשבתי שאוכל להמשיך להיות בעדו. לא ברור מה עבר לי בראש. עכשיו, כשהפיטר פן המגודל הזה עושה את הטריקים שלו בלה לה לנד, אני רק שמח שהוא הפנטזיה הלא ממומשת של מישהו אחר.
(עידו שצקין)

מייקל אואן הוא פול מקרטני. לא גאון, לא מחדש, רק פנים יפות.
אם רובי פאולר הוא גיבור מעמד הפועלים כמו ג'ון לנון, ג'יימי קראגר הבדרן הוא רינגו, וסטיבן ג'רארד הנאמן הוא ג'ורג' האריסון, אז מייקל אואן הוא בטח פול מקרטני. שניהם אוהדי אברטון שאף פעם לא באמת נכנסו ללב של אנשי ליברפול, וזכורים בעיקר בזכות הפנים היפות שלהם. זה לא שבשיאם הם לא היו גאונים וחדשנים בתחומם. כשראיתי את אואן מנצח לליברפול את גמר הגביע מול ארסנל הרגשתי את אותה התרוממות רוח כמו ששמעתי לראשונה את הלחנים של מקרטני. אבל כמו שפול בעצמו שר, במעין נבואה עגומה על שניהם, "לפתע אני לא חצי מהאיש שהייתי. יש צל שרובץ מעלי. האתמול הגיע בפתאומיות".

אני כבר לא אוהב את אואן, כי בכל צומת דרכים בקריירה הוא הוכיח שהתהילה האישית והתועלת הכספית חשובים לו מערכים כמו חברות ונאמנות. כשמיאן לתת צ'אנס לרפא בניטס וסירב להאריך חוזה רק כדי לשבת על הספסל בריאל מדריד, בזמן שליברפול זכתה בליגת האלופות. כשהגיע לניוקאסל והתנהג כמו פרימדונה שחשוב לו רק משקי הכסף שיקבל, ומיהר לברוח בעזרת הליקופטר ישירות מהמגרש, חלילה שייאלץ להעביר לילה בעיר. משם ההתדרדרות המצפונית הובילה אותו לשחק אפילו אצל היריבה השנואה ממנצ'סטר, וגם שם יזכרו לו בעיקר איך הרוויח 70 אלף פאונד בשבוע כדי לגרבץ על הספסל.

"פנים יפות יכולות להחזיק שנה או שנתיים, אבל די מהר הם יקלטו למה אתה באמת מסוגל", הקניט לנון את מקרטני לאחר פירוק הביטלס. מילים שמהדהדות במיוחד בהקשר של אואן. נכון, כמו מקרטני גם הוא אחד מהעשירים בהיסטוריה של אנגליה בתחומו. אבל במקרה שלו, באף מקום בו היה, לא באמת יתגעגעו אליו. לפחות מקרטני השאיר אחריו שירי מופת שיהדהדו לנצח. אואן ישאיר אחריו בעיקר חשבון בנק מנופח.
(גבריאל היידו)

לאהבת נעורים תמיד יש סוף טראגי.
זוכר אותו מכדרר שם באגף. מפרפר את ההגנות. מבשל מול פריס סן ז'רמן, מבקיע באולד טראפורד. יניב קטן היה אהבת נעורים. בתוך בליל שכירי החרב שהרכיבו את מכבי חיפה של תחילת העשור הקודם, קטן היה נקודת אור מרגשת. ילד מהנוער, אחד משלנו, שבשילוב נדיר של כישרון ועבודה קשה הפך להיות ההבטחה הגדולה ביותר בכרמל.

אל תקחו לי את העונג לשנוא, ללא הפסקה ובטח שללא הצדקה.
אני שונאת את נובאק ג'וקוביץ'. תמיד שנאתי, ולא רק בגלל אהבת פדרר. עוד בתחילת הדרך, כשנולה נהג לפרוש במהלך משחקים בגלל פציעות קלות ולהיות פריכית מנטלית, לא יכולתי לסבול אותו. ועכשיו, כשהוא הכי טוב בעולם, וקורע חולצות כאילו היה האלק הוגן, הוא עוד יותר בלתי נסבל . אבל בגלל השנאה הזו, אני מפספסת את גדולתו. עיוורת לחלוטין. לא מצליחה לראות עד כמה הטניסאי הזה כשרוני, ואיזה פייטר הפך להיות. הוא לא מצחיק אותי עם השטויות שלו, למרות שבאופן אובייקטיבי – הוא אחד הספורטאים המשעשעים בעולם. הדבר היחיד שאני רואה מעבר לרשת זה שנאה טהורה, נטולת כל פרופורציה. ברור שעוד כמה שנים, ממרחק הזמן, אתחרט על כך שפספסתי אותו לגמרי, כי יש בו כנראה דברים ששווה לספר עליהם לנכדים. אבל בינתיים, אל תקחו לי את העונג שבשנאה ספורטיבית טהורה, את התחושה הנפלאה של לשבת מול המסך ולהכפיש את נובאק ג'וקוביץ' ללא הפסקה. ללא כל הצדקה.
(מאיה רונן)

אין לי קבוצה לחבק ביום האהבה
את הילדות שלי העברתי בעיקר במגרשי הכדורסל, ליתר דיוק בעיקר משחקים של מכבי רעננה. זאת לא הייתה בחירה מרצון אלא פשוט עניין משפחתי, אבא היה יו"ר הקבוצה, ונגררנו אחריהם כמעט לכל מקום בארץ.

זו הייתה תקופה מהנה במיוחד, אבל בדיעבד, היא פגעה בעיצוב הדמות שלי כחובב ספורט מושבע. מכבי רעננה הייתה אפיזודה חולפת, ועם פירוקה נשארתי ללא מועדון שבאמת אהבתי, ללא מועדון שניצחון או הפסד שלו היה משנה לי את מצב הרוח וסדר היום.

יש לי רגשות עזים לליברפול, וגם פינה חמה בלב למכבי חיפה. כשהפועל ירושלים מפסידה זה מעצבן, אבל אני מיד ממשיך הלאה. עכשיו, בדרך לגיל המופלג של 29, אני מתחיל להרגיש את החסך. זה קורה בעיקר בימים של דרבי תל אביבי, כשאתה רואה את הפייסבוק שלך מתפוצץ מסטטוסים של שמחה ועצב חסר גבולות, והכל בגלל שני מועדוני כדורגל או כדורסל, בשני צבעים שונים. האדום והצהוב לא מתערבבים אצלם, ולא משנה מה.

הזכרונות מאותם ימים טרופים במטרווסט, כשעל הפרקט התרוצצו מארק בריסקר, פול תומפסון, ברק פלג, קלי מקארתי, תומר שטיינהאור ועוד רבים וטובים, מתכהים עם הזמן. מכבי רעננה התפוגגה ממפת הכדורסל, וכך גם הזיקה שלי לאיזשהו מועדון בעולם הזה, שבאמת ייצג אותי כחובב ספורט.
אז חג אהבה שמח לכל אלו שיש להם קבוצה לחבק, אי שם ברחבי הגלובוס. ולאלה שכל מה שיש להם זה כמה פיסות זכרון, תנסו להיאחז בהם חזק, שלא יעופו כשהחרטה תפגע גם בכם.
(עודד הלפרין)