בשבת האחרונה פרסמנו כאן טקסט לגבי מיאמי היט שנגע בכמה דברים שקשורים לקבוצה, ובמיוחד לאחוזים המעולים מהשדה של לברון ג'יימס ודוויין ווייד העונה. האחוזים האלה הוסברו בכתבה בכך שהם תוצאה של "שינוי תפישה" שהשניים עוברים בשנה וחצי האחרונות. ווייד ולברון הולכים יותר ויותר לסל, מורידים למינימום את מספר הזריקות שלהם מחצי מרחק-מרחק, ולוקחים זריקות לשלוש כמעט אך ורק כאשר הם חופשיים. וכל זה הומחש במספרים ברורים. זה לא חדש (אבל המספרים, שאפשר לדלות מאזור הסטטיסטיקה החדש של ה-NBA, רק מחזקים את מה שהעין ראתה).
עוד הסברנו בטור כי מה שמאפשר את המדיניות הזו - יותר נכון, מה שמאפשר לשני הכוכבים לקיים את המדיניות הזו במקביל - זו העובדה שדוויין ווייד בריא. מאז פגרת האול סטאר הוא מציג יכולת שוות ערך לזו של לברון, ונראה שוב כמו השוטינג גארד הכי טוב בליגה.
אבל לאחוזים הגבוהים של לברון ושל ווייד, ולמדיניות "הגברת היעילות" הזו, יש עוד הסבר – והוא היה חלק מרכזי ממה שכתבנו כאן בשבת: התחרות שהשניים מקיימים בינם לבין עצמם לגבי "מי יכול לעבור כמה שיותר משחקים בלי לרדת מ-50% מהשדה". התחרות הזו קיימת. לא המצאנו אותה. הם דיברו על זה בעצמם (בזמן שהם גם שלחו עקיצות לקובי ברייאנט).
עכשיו, בזמן שהתחרות הזו היא דבר אמיתי, היא יכולה לעורר כמה תחושות. היא יכולה לגרום לאנשים לומר "עזוב, זה שטויות. אין כאן כלום". היא יכולה לגרום לאחרים לומר "איזה יופי, הם כאלה חמודים". והיא יכולה לגרום לאחרים - כמונו במקרה הזה - להרים גבה ולשאול האם באמת מדובר רק בעניין חמוד, האם באמת אין כאן כלום ושום דבר, או שמא יש פה משהו ששווה לתהות על קנקנו. וזה מה שעשינו בשבת. אבל בעקבות התגובות שהתקבלו לכתבה, גם כאן בטוקבקים וגם מחברים ועמיתים, אני מרגיש צורך לחדד את הנקודה שניסינו להעביר בטור הקודם.
אם אתם נמנים על אלה שחושבים שזה שטויות ושאין כאן כלום, אני איאלץ לחלוק עליכם. מעולם לא שמענו על תחרות כזו בין שני כוכבי NBA, מעולם לא נתקלנו בשחקנים מודים בריש גלי שהם עושים דבר כזה. ככה שלבטל את זה כ"כלום ושום דבר" נראה לי קצת עצלני ותמים.
אם אתם נמנים על אלה שחושבים שזה "חמוד" - ובכן, אתם צודקים. זה לבטח חמוד. לברון, ווייד וגם כריס בוש, מציגים מהרגע הראשון שלהם ביחד אחווה אמיתית, ומצליחים להריץ קבוצה מוצלחת במיוחד (ומהבוקר: מוצלחת גם במובן היסטורי), בלי לתת לאגו שלהם להפריע כלל וכלל. האווירה מעולה, הם באמת חברים אחד של השני, באמת אוהבים לחיות יחד ולשחק יחד ולבלות יחד. והתופעה בה הם מפריעים אחד לשני בראיונות של אחרי המשחק (תופעה שבוש התחיל) הפכה כבר לסימן היכר באמת חביב. ואין ספק שגם את התחרות הזו בין לברון לבין ווייד אפשר לקטלג תחת אותה "אווירה חברותית וכיפית".
אבל להשאיר את התחרות שהשניים מנהלים תחת הקטגוריה של "משהו חברותי וחביב" זה אולי מספיק לחלק מכם, אבל לא לי. כי כשאני שומע דבר כזה, זה מדליק לי כמה וכמה נורות בראש - חלקן אדומות.
נורה ראשונה שזה מדליק היא דווקא חיובית - והיא גם צוינה בטקסט המקורי - והיא נוגעת לכך שזה בהחלט דבר חיובי שלברון ו-ווייד מוצאים דרכים להשאיר את עצמם חדים ומפוקסים על מטרה מסויימת. עונת NBA היא דבר ארוך, מייגע, לעתים משעמם. בטח כשאתם הכוכבים של קבוצה כל כך טובה, שמטיילת מול מרבית היריבות, ושמשייטת אל עבר המקום הראשון במזרח. היכולת להמציא אתגרים חדשים לעצמך היא שהפכה את מייקל ג'ורדן ואת קובי ברייאנט לשחקנים כל כך מוצלחים - הם כל הזמן נשארו רעבים וחדים. נוכח התחרות החלשה שהם זוכים לה מקבוצות אחרות, העובדה שווייד ולברון מוצאים אחד בשני מקור לתחרות שמשאיר אותם מפוקסים היא סממן למשהו טוב שקורה אצלם, עמוק בפנים - הם לא אוהבים להשתעמם מכדורסל.
אבל מכאן אני נשאר עם שתי נורות אחרות, שמהבהבות באדום, גם אם בינתיים אדום חיוור קצת. דבר ראשון - וזה אלמנט שכבר הועלה גם בארצות הברית - יש במשחק הזה משהו, שכמעט כל מי שכילה שעות רבות מספור במשחקי וידאו של ספורט (ו-NBA בפרט) מכיר: כשאתה יותר מדי שם לב לסטטיסטיקה שלך, אתה לא מתעסק במשחק עצמו. כשאתה יותר מדי דואג לכמות האסיסטים שלך, אתה עלול לוותר על זריקה פנויה רק כי לידך עומד שחקן פנוי אחר. וכשאתה יותר מדי דואג לאחוזי הקליעה שלך - כמו ווייד ולברון - אתה תוותר על זריקות חצי-קשות. וזה משהו שאנשים כבר התחילו לשים לב אליו עוד לפני שווייד ולברון חשפו את דבר התחרות שהם מנהלים ביניהם.
כל עוד הוויתור על זריקות כאלה מסתכם בכך שבמקום לקחת את הזריקה החצי-קשה מחצי-מרחק הם ימסרו לשחקן פנוי יותר או ילכו עד לטבעת לסל בטוח יותר (ולפעמים גם עם פאול) - מה טוב. אבל: א) אין שום ערובה לכך שתמיד תהיה אופציה טובה יותר, ולפעמים שחקנים טובים צריכים לקחת גם זריקות קצת קשות. ב) אין שום ערובה לכך שהם ידעו מתי להפסיק עם התחרות הדי-ילדותית הזו.
ראשית, תחרות שכזו יכולה לגרום לכך שביתרון 15, עם 4 דקות לסוף, אחד מהם, ברגע של בדיחות הדעת (ואנחנו יודעים שהם אוהבים להתבדח, גם על חשבון הליגה. תשאלו את קובי ואת נוביצקי) ימסור לשני כשנותרו 3 שניות על שעון הזריקות רק כדי לאלץ אותו לקחת זריקה קשה. אתם אומרים לא הגיוני? אני אומר שאין ערובה לכך שזה לא יקרה. שנית, אחרי שבועות וחודשים של מתן דגש גדול כל כך לאחוזי הקליעה שלהם, מי יכול להבטיח שהתחרות הזו - והחשיבות שהם מייחסים לסטטיסטיקה הזו - תצא להם לגמרי מהראש כשיגיע הפלייאוף? נכון, סביר שזה לא יקרה, ושהם יזנחו את זה כשתיגמר העונה הסדירה. אבל האם מישהו יכול להבטיח שזה לגמרי יהיה להם מחוץ לראש, ביתרון 15, עם 4 דקות לסוף המשחק הרביעי, כשהם מובילים 0:3 בסדרה? אף אחד לא יכול. גם לא הם.
הנורה האדומה השנייה שנדלקה אצלי ברגע ששמעתי על התחרות הזו שהשנים מקיימים בניהם על סטטיסטיקות - נגעה בדיוק לזה: תחרות ביניהם, והשמת דגש מוגזמת על סטטיסטיקות אישיות. וגם אם את התחרות ביניהם אפשר לבטל כאקט חברותי לגמרי (ועד היום הם לא נתנו לאף אחד שמץ של הוכחה שיש בניהם בעיית אגו), וגם אם כאמור אפשר למצוא לא מעט דברים חיוביים בכך שהם מנסים לקלוע באחוזים טובים יותר ויותר - הרי שעצם ההתייחסות לסטטיסטיקות אישיות, בקבוצה שכבר זכתה באליפות - זו נורה אדומה שאני לא יכול להתעלם ממנה.
קבוצות אלופות רבות, לאורך ההיסטוריה של הספורט בכלל, וה-NBA בתוכו, נפלו כבר על הדבר הזה, ועל הדבר הזה בלבד: כשהשחקנים שם התחילו לחשוב יותר מדי על המספרים האישיים שלהם. אז נכון, יש להם רק אליפות אחת ביחד והם רוצים יותר. נכון, הם חברים טובים ואוהבים לשחק אחד עם השני. נכון, אמרנו כבר שיש גם דברים חיוביים בתחרות הזו. אבל כשבסוף העונה הבאה לברון ג'יימס ינצל את נקודת היציאה שלו, שנתיים לסוף החוזה במיאמי, אל תגידו שלא היו שם סימנים מוקדמים לכך שאחרי הכל, הם חושבים קודם כל על עצמם.