כל העכברים יצאו מהחורים. זאת הקריאה שנשמעה בימים האחרונים כלפי אוהדי מכבי ת"א. אבל העכברים לא רק שיצאו מהחורים, אלא עשו זאת עם ראש מורם וחזה נפוח כדי לקחת את הגבינה לה חיכו כל כך הרבה זמן. ולא, הם לא פחדו מחתולי רחוב שיארבו להם בקרנות רחוב, אלא ניגשו לקחת את מה שמגיע להם."המכביזם חזר", קראו אותם העכברים, אבל הוא לא באמת שב. זהו מכביזם שונה, מזן אחר לגמרי. לא אותו אחד שמסמל עליונות וניצחון חסר פשרות, לא קהל שמחכה על הקווים ופורץ למגרש, אלא כזה של ילדים נרגשים שחלקם הגדול ראה בפעם הראשונה אליפות צהובה.
"תגיד, הייתי בחיים באליפות האחרונה של מכבי?", שאל בתום המשחק אחד האוהדים הצעירים את אחיו הגדול. "בטח, אני הייתי בטירונות, אתה כבר היית בן 7 או 8", השיב לו שועל הקרבות הוותיק. דווקא השיחה הלכאורה שגרתית הזאת מסמלת את הדור החדש של המכביסטים. דור למוד אכזבות שלא ידע את יוסף. דור שחלקו הגדול חווה בפעם הראשונה את טעמה המתוק של האליפות.
האמת, אווירה מוזרה הייתה ברמת גן. משהו כמו חגיגות יום עצמאות לא מוצלחות במיוחד, מינוס הופעה של אייל גולן או שרית חדד ומינוס הפטישים. בעוד אוהדי יונייטד חוגגים באותה שעה כמעט בתיאטרון החלומות, הצהובים נתקעו באיצטדיון הסיוטים. המתקן המיושן בעל האקוסטיקה האיומה והמרחקים העצומים בין היציעים עשה כל שביכולתו להרוס את האווירה. האוהדים ניסו, אבל בקושי הצליחו לשמוע אחד את השני ומנהיגי "האולטראס" ו"השחקן ה-12" נראו כמו מנצחים בתזמורת שהנגנים בה חרשים.
גם על הדשא התרחש לו משחק מוזר. מכבי ניסתה בכל כוחה להעביר את הזמן אחרי הגול המקרי של מיכה, כאשר רמת השרון מבחינתה עושה את כל המאמצים כדי לא להפריע לחגיגה. עד הדקה ה-75 המשחק התנהל לו על מי מנוחות והרגיש מקסימום כמו גמר גביע הטוטו. אז הגיע הגול של פריצה שהצליח להעיר מעט את הקהל, שהחל פוצח בגל (לפחות את זה רמת גן לא הצליח להרוס). "נצבע צהוב ת'רחובות", שרו ופתאום החלה מחלחלת לה ההכרה שזהו, האליפות כבר ממש כאן. יכול להיות שהשנים הקשות גרמו אפילו לאופטימיים שבאוהדים להיות פסימיים עד הרגע האחרון, אבל בשלב הזה גם הם נשברו. "אתה מאמין? אנחנו אלופים!", צעק אחד האוהדים לחברו. "זה לא נגמר עד שאני רואה צלחת", ענה לו החבר.
המשחק נגמר לו וזה הפך לרשמי: "מכבי תל אביב אלופת המדינה". השחקנים נראו כל כך המומים ולא ממש ידעו איך לחגוג. שרן ייני הקפטן עלה להניף את הצלחת והחל במשחקים משונים עם גולדהאר, כאשר אילץ אותו להגיש לו את המגש כאילו היה מלצר בדיינר קנדי, העיקר למשוך ולהשהות עוד את הרגע המתוק. ברקע החלה לה מלחמת המיקרופונים: דידי נגד סידי. הכרוז הוותיק, שהפך העונה לאושיה ביציע בזכות הקריאות חסרות הפרופורציה לאלירן עטר, נתקל הפעם באויב קשה. בצד אחד הררי מנסה לקחת את ההובלה, אבל סידי לא מוותר. בסוף הוחלט שהשדרן ינחה את הטקס והכרוז יקרא בשמות השחקנים. כשמגיע תורו של אלירן עטר, שוב דידי נדחף, אבל סידי לא ויתר והטריף את הקהל עם הקריאות לחלוץ הנבוך.
בכלל, נראה שאיך שלא תהפכו את זה, סביב אלירן עטר נבנה סיפור האליפות של מכבי ת"א. החלוץ רצה נורא להבקיע מול רמת השרון, לאחר שלא כבש עדיין בפלייאוף העליון, אבל מרוב שרצה, לא יצא. הוא רץ, נלחם, כידרר ובעט כמעט כל כדור שהגיע אליו. ובסוף? דווקא שתי דרד'לות של מיכה ופריצה, שפגעו בשחקן יריב, הלכו לרשת. גם העובדה שלא כבש הפעם לא גורעת מכך שעטר הפך השנה לשחקן הכי חשוב של הצהובים, לפחות ביציע. האוהדים משתגעים עליו ולא מפסיקים לקרוא בשמו, והוא מבחינתו מוחא להם כפיים בחזרה, גם תוך כדי משחק. נראה אחרי בסך הכל שלוש שנים בצהוב, זה השחקן שהכי קרוב למעמד אליו זכה הסמל הגדול האחרון במכבי, אבי נמני.
וזהו, זה נגמר. העכברים חזרו להם הביתה והפעם לא רק גבינה צהובה יש להם, אלא גם אליפות באותו הצבע. כל מי שנכח ברמת גן אולי לא ראה משחק גדול ואווירה מטורפת, אבל חזה במכביסטים חוזרים להיות גאים. העכברים ישובו לחורים, אך הפעם יכול להיות שג'ורדי מתכנן להוציא אותם ממש בקרוב לעוד הצצה חוץ לחור. לליגת האלופות.