היי רוברט, זוכר אותי? מה שלומך?
האמת, אפשר לנחש. אלו לא היו לילות קלים. זה היה כל כך קרוב. הגעתם לבאר, ולא שתיתם. וזה לא שלא הייתם צמאים. חתיכת דרך עשיתם עד לשם. בית המוות, שני גולים בדקה 90 מול מלאגה והדובדבן שבקצפת, הרביעייה שלך מול ריאל מדריד (אבל על זה כבר דיברנו...).
הפעם אני רוצה, ברשותך, לדבר איתך על הקבוצה שלך. ואולי זה הדבר הכי מדוייק שאפשר להגיד על ברוסיה דורטמונד שלך - קבוצה. מההגנה ועד להתקפה. שלמה. שוער מדהים, בלמים שלעתים נראה שחולקים מוח (במובן הטוב), מגינים ששורפים את הקווים ולא נחים לרגע, מרכז שדה קשוח אך עם זאת טכני בצורה מעוררת השראה, שחקני כנף שיודעים לעבוד גם על הקו וגם לחתוך לאמצע, והחלוץ? טוב נו, עליו אני לא צריך לספר לך. ואתה יודע מה הדבר המרשים ביותר? שעם כל השחקנים הנהדרים האלה, השלם גדול מסכום חלקיו.
זה היה ערב בלתי נשכח. לפחות בשבילי, לפחות בשבילך. נכון, זה אולי לא הגמר שרוב האוהדים בעולם רצו לראות, או אופ"א. זה לא היה הגמר שלפני שריקת הפתיחה יזכה לכינוי כמו "הגמר הגדול בהיסטוריה, שמשוחק באצטדיון האלוטימטיבי". אבל בוא אני אגלה לך סוד, לאוהדי הכדורגל האמיתיים, או לפחות הנייטרלים, מוצ"ש היה תענוג צרוף. היה שם הכל, אנדרדוג נפלא בצהוב שחור, מכונה משומנת באדום לבן, והרבה רגש. לא לחינם שחקנים משני הצדדים בכו בסוף המשחק, כל אחד מהסיבה שלו.
גילוי נאות, רציתי שאתה וחברים שלך תנצחו. כמו שכבר אפשר להבין, אני מאוד מעריך אתכם. ואולי אפילו יותר, את הקלופ שלכם על הקווים. אני חושב שזכיתם. זכיתם במאמן נהדר, מאמן של דרך. יש בו הכל – שמחה, התלהבות, קשיחות, אפילו מעט שחצנות, במידה הנכונה, רוברט. ומי עמדה מולכם? ובכן, באיירן מינכן. קבוצת הכדורגל הטובה ביותר בעולם, נכון לרגע זה. המפלצת של הכדורגל הגרמני. אני רוצה לספר לך שהמועדון הזה מבוואריה קצת מזכיר לי מועדון כדורסל מהמדינה שלי. זה שלוקח לעצמו את הכוכבים מכל הקבוצות הקטנות, ואז זוכה בכל שנה באליפות. טוב נו, כמעט כל שנה.
אבל היי, לבה (אני יכול לקרוא לך כבר ככה?), הצהובים שחורים שלך עשו את מה שבמדינה שלי האדומים לבנים, או כל קבוצה אחרת, לא מצליחים לעשות. יצרתם אלטרנטיבה. אמיתית. במו רגליכם. וכאן מגיעה הבקשה שלי אלייך - בבקשה, אל תלך בדרך שבחר חברך, מריו גצה. בטח לא באופן בו עשה את זה, כשחתם במועדון הזה, המתחרה הישיר, עוד לפני סוף העונה. ראיתי אותו אתמול ביציע. קופץ בגול שלכם, פנים חתומות בגול של באיירן (לא עדיף כבר לקנות את האוהדים החדשים?). אגב, אתה מאמין לו שהוא היה פצוע?
נכון, זה נוצץ, זה מבריק, זה מפתה! אבל זה לא שווה את זה. עשיתם משהו ענק שם בקבוצה שלך. ביחד. ונכון, יהיה לך תחליף. בדיוק כמו שהיה לנורי שאהין, שינג'י קאגווה או החלוץ שהיה לפנייך, לוקאס באריוס. אבל עדיין, המסר פה צריך להיות יותר חזק מכל דבר אחר - לבאיירן אסור להיות מונופול. לגרמניה מגיע לפחות שתי קבוצות גדולות, שמתחרות זו בזו, מדי שנה. והנה, השנה אפילו שולטות באירופה.
אתה בטח חושב לעצמך, "שיעזבו אותי, אני ילד גדול, אני אעשה את ההחלטות שלי לבד". ונכון, לשחקן מותר לעזוב, במיוחד אם הוא מרגיש שזאת ההתקדמות שלו. אבל כאן יש לך אחריות קצת יותר גדולה. הרי זה לא שאתה מסכן כל כך. רק תבחר יעד ואתה שם. מנצ'סטר, ברצלונה, גם מדריד הצטרפה למירוץ. בסופו של יום, אתה תעשה את ההחלטות שלך, אבל זאת טעות להחליש את האלטרנטיבה ובאותו זמן, לחזק את המפלצת.
רק אתמול בבוקר נשמע יופ היינקס מצהיר על כך שאתה כבר בדרכך לבוואריה. שזו יהירות באיירנית טיפוסית. אתה רוצה להיות חלק מזה? אותי, בכל מקרה, לימדו שזה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה. אז בבקשה ממך, לבה, תן לאוהדים של דורטמונד, לשמנים ולרזים שבהם, לשיר גם בשנה הבאה את השם שלך. או לפחות אל תתן לאוהדי באיירן את התענוג הזה. כמו שהקבוצה שלך הוכיחה, וכמו שהגמר הזה הוכיח – יש בכדורגל כל כך הרבה רגש. אל תרמוס אותו.