"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". אין משפט כל כך הפוך מתדמית הכדורגל האיטלקי כמו זה. אפילו בנבחרת הצעירה שזכתה 5 פעמים בעבר באליפות אירופה עד גיל 21. בדרך להנפה ב-1994 היו לה שחקנים כמו פאביו קנבארו וכריסטיאן פאנוצ'י, ב-1996 גם את בופון ונסטה, ב-2000 את גאטוסו, פרארי, קוקו והשוערים אביאטי ודה סנקטיס וב-2004 את דה רוסי וברצאלי. הנבחרת הבוגרת שקטפה את גביע העולם ב-2006 נשענה על חוליה אחורית אימתנית וכך גם זו שהגיעה לגמר היורו האחרון. אינזאגי, טוטי, ויירי או דל פיירו? הם לא היו הבסיס להצלחות. ובכל זאת, הפעם נראה שהמצב שונה.
הסגל שהביא דוויס מנג'יה ליורו בישראל מתהדר בהרבה מאוד שמות מבטיחים. מי שעוד לא הספיק להכיר את לורנצו אינסינייה, מאנולו גביאדיני, מתיאה דסטרו או צ'ירו אימובילה, הפסד שלו. אלא שבפן הדפנסיבי אין ממש ממה להתרשם, לפחות על הנייר. מבין 11 שוערים ושחקני הגנה, רק אחד שותף בעונה החולפת במשחקי הליגה הבכירה (מרקו קפואנו). וגם הוא ירד ליגה עם פסקארה החלשה. אמנם באיטליה יש הצופים הצלחה עתידית של לוקה קאלדירולה ומתיאו ביאנקטי, אבל לטורניר הנוכחי הם מגיעים בלי ניסיון בסרייה A ועם יותר סימני שאלה מאשר סימנים מעידים חיוביים.
אל תטעו, לא מדובר בנבחרת עם הגנה גרועה. רוב שחקני החוליה האחורית גדלו במועדונים מפוארים כמו אינטר ורומא ונשלחו להשתפשף בליגה המשנה. במוקדמות האזוריני סיימו את הבית במקום הראשון עם פלוס 19 במאזן השערים, נעלו 5 מ-8 משחקיהם עם רשת נקיה וכל זה בתוך חבורה לא פשוטה שכללה גם את טורקיה, אירלנד והונגריה. ועדיין, הדגש היה התקפי. לראיה, רק שתי נבחרות הבקיעו במהלך הקמפיין כמות דומה לזו של האיטלקים (27) – אריות היבשת ספרד (27) וגרמניה (39).
העובדה שאין שמות מפורסמים ומנוסים בחוליית ההגנה נראית כחסרון, אבל לא בהכרח כך הדבר. איטליה הצעירה מגיעה באופן מסורתי לטורנירים עם סגלים אפרוריים ואלמוניים למראה, שרק בדיעבד מתגלים כעשירים בפוטנציאל. הסוד של המאמן דוויס מנג'יה טמון בשני מרכיבים. לראשון שבהם קוראים מרקו וראטי.
במהלך העונה החולפת נשפכו אלפי מילים בעשרות שפות על הקשר האחורי של פאריס סן ז'רמן. למרות הבייבי-פייס, מרקו וראטי הוא שחקן קשוח, יציב וחכם שמשלב בין יכולות הגנתיות מרשימות לראיית משחק ורגל מוסרת איכותית. ההשוואות מייחסות לו סגולות כשל אנדראה פירלו, אבל הוא עדיין לא שם. הוא רק בדרך וגם בתפקידו הוא מעט דפנסיבי יותר מאשר המאסטרו של יובנטוס. וכאן אנחנו מגיעים למרכיב השני בסוד.
בדומה לגרמניה, שהתנתקה מהכדורגל הטכני והממוכן עם הנבחרת ההתקפית של יורגן קלינסמן ב-2006, גם הכדורגל האיטלקי עובר שינוי. מחוללת המהפכה היא יובנטוס של אנטוניו קונטה. דווקא הגברת הזקנה, בעלת עשרות האליפויות והמשופעת בקשרים עם האריסטוקרטיה הוותיקה והשמרנית, היא שבישרה את המפנה. הסגל שבנה אנטוניו קונטה בשנתיים האחרונות נשען על עומק בכל עמדה, מערך בלמים מעובה שמשחרר את המגנים לסייע להתקפה ותפישת עולם במסגרתה כולם עושים הכל - גם הבלמים תוקפים, גם החלוצים שומרים.
הסגנון הטוטאלי הזה בטורינו השפיע עמוקות על מרבית מאמני הסרייה A ומערך ה-2-5-3 של קונטה הפך לנפוץ ביותר בליגה האיטלקית בעונה החולפת. האביב היובנטיני הזה, כמצופה, ניכר היטב גם במשחקיה של הנבחרת תחת הדרכתו של צ'זארה פראנדלי, שהוביל את האזורי במפתיע עד לגמר היורו האחרון עם חבורה לוחמנית ומהודקת שהפיקה מעצמה הרבה יותר מסך חלקיה. ומכאן לנבחרת הצעירה הדרך הייתה קצרה במיוחד.
מאמן הצעירה דוויס מנג'יה לא היה זה שעמד על הקווים לאורך כל הדרך לישראל. כוכב העבר צ'ירו פרארה הדריך יחד עם עוזרו, שוער העבר הנפלא אנג'לו פרוצי, את האזוריני לקמפיין מוקדמות מרשים. אלא שבקיץ שעבר הוא קיבל הצעה מסמפדוריה וקפץ על ההזדמנות, שהסתיימה בפיטוריו זמן לא רב לאחר מכן. מחליפו הצעיר בנבחרת מיד נכנס לתבנית החדשה, והבהיר: "צורת העבודה שלי דומה לזו המבוצעת בבוגרת. צ'זארה פראנדלי הוא קנה המידה שלי ואני הולך בעקבותיו".
והוא אכן הולך בעקבותיו עם מה שיש לו ביד – שחקני קישור והתקפה קטלניים למראה וחוליה אחורית טעונת הוכחה. זה לא אמור לשנות יותר מדי אם איטליה הצעירה תצליח לצעוד בדרכה של הבוגרת בכל הנוגע לתיאום, צמצום מרווחים וסיוע של החלק הקדמי בכל פעולה דפנסיבית, ובמיוחד ייצור הלחץ כשהכדור ברגליים של היריבה. אם זה יפעל, גם הזכיה השישית ביורו 21U אפשרית. לפחות כל עוד ספרד לא תתייצב מהעבר השני.