המחזות החזקים ביותר בגמר גביע הקונפדרציות הגיעו אחרי שברזיל הבקיעה את כל אחד משלושת השערים. השחקנים לא חגגו עם עצמם בלבד, הם רצו בשיגעון אל הקהל והתחבקו עם האוהדים. התמונות היו מדהימות ומרגשות.
זה לא מקרי. וזה לא היה רק עניין של התלהבות סוחפת. היה בכך גם מסר. שה"סלסאו" מחוברת לעם. שהשחקנים יודעים שהם שליחים של העם הברזילאי על המגרש. שהם לא מנותקים ממנו ומהתחושות שלו, מהמחאה שלו וגם מהשמחה שלו.
"החזרנו את האמונה לעם", אמר המאמן לואיס פליפה סקולארי אחרי הניצחון הגדול על אלופת העולם ספרד. הוא התכוון לאמונה של האוהדים בנבחרת. לאמונה של התושבים שברזיל מסוגלת לזכות בעוד 11 חודשים במונדיאל. כי עד לפני חודש אותה נבחרת נראתה רע, כמעט ולא ניצחה, הידרדרה למקום ה-22 בדירוג פיפ"א, וזכתה לשריקות בוז של האוהדים.
אבל בלי שכנראה התכוון לכך דיבר סקולארי גם על דבר גדול יותר מכדורגל: על העם הברזילאי שעובר ימים לא פשוטים, שמוחה כנגד השחיתות ונגד הממשלה ודורש צדק חברתי, אבל מקווה שיש אור בקצה המנהרה. ושברזיל – המדינה, לא הנבחרת – יכולה להיות הרבה יותר טובה.
בברזיל יודעים שהניצחון אתמול לא מבטיח להם דבר במונדיאל בשנה הבאה. בדיוק כפי שבספרד יודעים שהתבוסה במרקאנה לא מסיימת את דרכו של העידן הנוכחי. זה היה משחק אחד בלבד, שבו ברזיל הייתה טובה יותר וניצחה בצדק. אבל שוב, זה היה משחק אחד בלבד.
ברזיל לא הפכה ב-90 דקות לנבחרת טובה יותר מספרד. זה פשוט לא עובד ככה. מה גם שהספרדים יסיקו את המסקנות ממה שקרה להם אתמול ויעשו את התיקונים הנדרשים. אבל סקולארי יכול להיות מרוצה ממה שעבר עליו ועל השחקנים שלו בשבועיים האחרונים.
הבעיה של ברזיל כעת היא העובדה שמעתה ועד משחק הפתיחה שלה במונדיאל בעוד קצת פחות משנה, היא תקיים רק משחקי ידידות. ואלו משחקים שאף פעם לא נראים כמו הדבר האמיתי.
אבל אם התוצאות יהיו סבירות ואם היכולת תהיה טובה, ברזיל תגיע למונדיאל כאחת מארבע הפייבוריטיות הגדולות, יחד עם ספרד, ארגנטינה וגרמניה. וכשיתרון הביתיות לצידה אין שום סיבה שהיא לא תעשה את התיקון שהיא מחכה לו כבר 64 שנה כמעט – לזכות בגביע העולם במרקאנה.