בשנים האחרונות ישנה מילה אחת שמלווה ומתארת את מצבו של הכדורסל האירופי – "גוסס". בכל שיחת סלון (אם יש כאלה בכלל), בכל פרשנות ובכל כתבה על הכדורסל האירופי, מגיעים בסופו של דבר לאותה מסקנה – הכדורסל האירופי גוסס, חייבים לעשות משהו.
יש משהו קצת מוזר באמירה שכזאת, דווקא בתקופה שבה האירופאים הם הטרנד הלוהט ביותר בנ.ב.א. זה נכון שכיום רף הקבלה לליגה הטובה בעולם ירד באופן משמעותי, וכל שחקן שהסקאוט רואה בו סוג של פוטנציאל, מיד מקבל זימון למחנה אימונים. ועדיין, ליגת הנ.ב.א מתגאה בלא מעט סופרסטארים מאירופה, כמו טוני פארקר, דירק נוביצקי והאחים גאסול, ובהרבה מאוד שחקנים משלימים שמהווים חלק בלתי מבוטל מהסגלים של כל קבוצות הליגה - ולכן, המסקנה המיידית היא שהגסיסה היא לא תוצר של בעיה בשחקנים האירופאים, אלא דווקא באלו שמושכים בחוטים, ראשי הענף.
אנחנו מתקרבים לסיומה של אליפות אירופה, ולמרות המחמאות שחלקו בצוות ערוץ הספורט שיצא לסלובניה למדינה המארחת, קשה לומר שנוצר באז יוצא דופן סביב האליפות (בטח לא בישראל). האשמה, היא בראש, בראשונה וגם באחרונה על ארגון ומבנה האליפות. נניח, שכבר התרגלנו לעובדה ששלב הבתים הראשון של אליפות עם 24 נבחרות הוא בעצם המשך המוקדמות, ואנחנו זוכים "למשחקי ענק" כמו צ'כיה נגד פולין, וישראל נגד בריטניה (כואב אבל נכון) – מילא. אבל הלו"ז של הטורניר בעצם שלח אותו לאבדון תקשורתי, וברגע שהפסדת בקרב על התקשורת, הפסדת הכל.
ישנן שתי דוגמאות שמייצגות את הניתוק של מארגני האליפות מהמציאות בצורה הטובה ביותר. במחזור האחרון של שלב הבתים השני, המקום הרביעי בכל בית עדיין לא הובטח, בבית ו', לספרד, אלופת אירופה ואלופת העולם עוד היה סיכוי לעוף עם הפסד שלה וניצחון של יוון. נשמע מותח ומבטיח לא? אז זהו, שלא. בניגוד לכל טורניר זוטר בכדורגל, שבו מכוונים את כל המשחקים במחזור הקובע לאותה שעה, יוון שיחקה כבר בשלוש וחצי בצהריים, הפסידה, והפכה יום מותח ורווי דרמות בפוטנציה, לגארבג' טיים ארוך ומתמשך.
רוצים עוד? בבקשה. רבע הגמר, המארחת סלובניה מול צרפת של טוני פארקר, על הנייר, מהמשחקים הטובים באליפות. רק בעיונת קטנטונת. מול המשחק האדיר הזה, התנהל לו, בדיוק באותה שעה, מחזור המשחקים הראשון של ליגת האלופות, עם ברצלונה, צ'לסי, דורטמונד, נאפולי, ארסנל ומילאן – וזה, גם חובב הכדורסל הגדול והפנאטי ביותר יודע, פשוט לא כוחות.
הכדורסל האירופי לא יהיה מעולם פופולרי כמו הכדורגל. אין סיכוי. מהפך 24 הנבחרות ביורו 2016 בצרפת, בניגוד לכדורסל, כנראה יתרום לענף וייקדם שמונה התאחדויות ברחבי אירופה (אבל לא את ישראל כמובן). ובכל זאת, זה לא אומר שראשי ענף הכדורסל באירופה צריכים להפסיק לנסות. חייב לקום אדם אמיץ ובעל חזון, שישנה את הפורמט – אליפות אירופה בכדורסל צריך לקיים פעם בארבע שנים, בדיוק כמו המקבילה מהכדורגל, ואולי אז, גם כוכבי הנ.ב.א הגדולים ביותר (סליחה מראש לפארקר וגאסול), יפיגינו נוכחות. 16 נבחרות זה די והותר, ולפעמים, אפילו יותר מדי. הסיקור התקשורתי והסיפור הוא המפתח לכל, וכמובן, שאין להתעלם מהנעשה בעולם הספורטיבי סביבך, בטח ובטח אם מדובר בליגת האלופות.
אפשר וצריך לייצר תוכנית הבראה לכדורסל האירופי. בפראפרזה על משחק הילדים המפורסם, "חולה, גוסס, מת", אנחנו חובבי הענף, נסתפק כרגע גם במעבר מהסטטוס של גוסס לחולה – האלטרנטיבה פשוט, גרועה בהרבה.
יוון צריכה להשתקם. היורובאסקט עוד יותר