אם ננסה למצוא שחקן מצטיין אחד ב-1:1 של הנבחרת בפורטוגל, זה יהיה קשה, אולי פרט לדודו אוואט - שעליו עוד נדבר בהמשך. מבחינתי, הדבר הטוב של הנבחרת היה המשחק הקבוצתי. העזרה אחד לשני - בין אם זה עדן בן בסט שתמך בעמרי בן הרוש בצד שמאל מול נאני, ערן זהבי שעזר לשרן ייני בשמירה על רונאלדו או איתן טיבי וטל בן חיים שסגרו את הרחבה בצורה מדהימה ופשוט גרמו להוגו אלמיידה להתייאש ולייצר פקק עבור התקפת המארחים. פשוט עבודת צוות מדהימה.
בגלל שיטת המשחק ויראת הכבוד המיותרת שנתנו לפורטוגל, ברדה היה בודד בחוד וקשה לשחק ככה מול שלושה שחקני הגנה שסוגרים אותך מכל כיוון, בזמן שהנבחרת מתבססת על כדורים ארוכים, במה שמתאים יותר לגוטמן ההגנתי שהכרנו מהעבר. במחצית השנייה ראינו את גוטמן המודרני, כזה שמהמר על התקפה ומיד ראינו את השחקנים מאמינים בעצמם ורואים שהשד לא נורא כל כך.
השינויים הללו גרמו פתאום להנעת כדור ויצרו שילובים יפים ואולי הכי חשוב, הנבחרת אפילו לחצה על כל המגרש בדקות מסויימות וזה מה שהביא את השער. הטעות של רוי פטריסיו לא הייתה מקרית. הלחץ של דמארי ובן בסט השפיע, וכבר ראינו בעבר שמלחץ כזה נוצרים שערים. כשאני מדבר על גוטמן המודרני שמהמר התקפה – מספיק לראות את החילופים שלו: זרק את בן חיים למגרש, רפאלוב נכנס במקום ראדי ודמארי על חשבון זהבי שהתעייף מעבודת ההגנה. בסופו של דבר בדקות ארוכות היינו עם רפאלוב, בן חיים, בן בסט ודמארי על המגרש שזה הרכב התקפי במיוחד.
עכשיו ישאלו, 'למה גוטמן לא פתח בהרכב התקפי במשחק חסר משמעות?'. זו הסיבה: לצערי הרב במדינת ישראל מאמן נבחרת צריך להתמודד עם ביקורות ואני מבין אותו. הוא חשב איך לא לקבל תבוסה כדי שלא יערפו לו את הראש. הגדולה שלו היא קבלת ההחלטות במחצית השנייה והשינוי שהוא הביא למשחק עם החילופים לעומת מחצית ראשונה חלשה עם כדורים ארוכים.
היו שלבים במשחק שהרכב הנבחרת היה מכבי ת"א מחוזקת, עוד חותמת לכך שהיא הקבוצה הטובה בארץ ושחקניה בכושר הטוב ביותר. ההימור של גוטמן על בן הרוש היה מבריק. הוא עשה עבודה מעולה בהגנה וכשהתאפשר יצא קדימה ואף הגיע למצב טוב. לצערו, הוא נכנס עם רגל שמאל לרחבה וחבל שרגל ימין היא רק בשביל ללחוץ על דוושת הגז - אחרת היה כובש ומסיים הופעה טובה בצורה מושלמת.
אז למה הוא לא הימר על מערך התקפי יותר? גוטמן
מאוד פופוליסטי להתעסק בשאלה האם גוטמן צריך להמשיך או לא. זו פעם ראשונה שהוא מאמן נבחרת, עם כל הקשיים שכרוכים בכך, ומגיעה לו הזדמנות נוספת. המשחק הזה נותן תקווה שהנבחרת יכולה להגיע לטורניר גדול. אנחנו לא מאריות הכדורגל והגיע הזמן שלא נחשוב ככה ופשוט נעבוד בצורה קשה וכקבוצה, בדיוק הדרך שבה ראינו את הנבחרת אחרי תקופה כל כך ארוכה. ככה היא צריכה להיראות.
בכוונה חיכיתי לסוף עם הדבר שאני הכי קרוב אליו, עמדת השוער. דודו אוואט לא היה צריך להוכיח לי שהוא שוער טוב, כי רק מי שנמצא בין הקורות ומעביר את חייו ברחבת ה-16 כל כך הרבה שנים יודע שיש תקופות טובות יותר וטובות פחות ויודע כמה קשה להרים עצמך לפעמים ובאיזה מתחים פנימיים ולחצים הגוף נמצא לפעמים. בתקופה האחרונה אין כלי תקשורת – עיתון, אתר אינטרנט, ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו - שלא הזכיר את המילים דודו אוואט ופרישה בזו אחר זו. אני חושב שדודו הוכיח מול פורטוגל מאיזה חומר הוא עשוי. לתת משחק כזה, כשכל העיניים מופנות אליך והחרבות כבר הושחזו, זה מדהים.
אוואט עשה משחק נקי מטעויות עם יציאות מתוזמנות לכדורי גובה, קבלת החלטות מעולה והדיפות מצויינות. אנשים התייחסו לבעיטת העונשין בדקה ה-87 של רונאלדו ככדור קל שאוואט חייב לקחת, אבל ההיפך הוא הנכון. זה כדור קשה, כשוער אתה רואה רק ברגע האחרון את הבעיטה ומרחק התגובה מאוד קצר. אם אוואט לא היה בשיאו, הנבחרת הייתה יורדת למחצית ב-2:0 או 3:0, הוא הוכיח שהוא עוד יכול להביא נקודות. יתרה מכך, כרגע אין מישהו שיכול להחליף אותו. זה חבל אולי, אבל זה המצב. אני מפרגן לו ושרק ימשיך ככה.
ואיך אפשר בלי רונאלדו כמובן. זה היה, אולי, המשחק הכי חלש שלו בקריירה ולייני, נאתכו, ראדי ולעיתים זהבי יש חלק גדול בכך. רונאלדו היה מנוטרל, לא קיבל כדורים ובעט לכיוון השער רק בדקה ה-18 ופעם נוספת בחצי שני. הוא פשוט היה מתוסכל ולא חלק מהנבחרת. אף אחד לא שם לב, גם לא השופט, אבל מרוב תסכול הגיע לו כרטיס אדום כבר בדקה ה-14: זהבי תיקל אותו, רונאלדו ניסה לבעוט בו מאחור ללא כדור ופספס. זה דבר מאוד טוב עבור הנבחרת ששחקנים יודעים להוציא את העוקץ מהכוכב של היריבה וחשוב גם בעתיד לעשות זאת.
עוד משחק נפלא שלו. טיבי