ישיבת ממשלת ישראל ביום ראשון ה-17 בספטמבר 2006 היתה קצרה מהרגיל. למעשה, רוב השרים שנכחו בפגישה, הופתעו מאד מהחלטתו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לוותר על דיון בכמה נושאים בוערים. חודש בלבד אחרי מלחמת לבנון השנייה, הם סברו שהישיבה שהחלה בארבע אחה"צ, תתארך ותימשך אל תוך הלילה. מה גדולה היתה הפתעתם כשאולמרט מלמל משהו על מחויבויות קודמות והוריד את המסך על הדיונים כבר ברבע לשש.
ראש הממשלה היה מסתורי. שריו ניסו לברר את סיבת בהילותו, אבל גם עוזריו ומקורביו מילאו פיהם מים. בצדק. לך תסביר לממשלה ואחר כך למליאת הכנסת שאולמרט חתך עניין מוקדם על מנת להגיע בזמן אל הספה המרווחת בסלון, ולצפות בשידור הישיר של קבוצתו האהודה ואהובה, מנצ'סטר יונייטד, המארחת את ארסנל.
לך תסביר לממשלה. אולמרט (GETTYIMAGES)
בדרך מגבעת רם הביתה, ביקש אולמרט מנהגו לפתוח את הרדיו. את אוזנו צדו צלילי קולה של זמרת לא מוכרת, ששרה "תמיד כשאתה בא". אפרת גוש, רשם לעצמו רוה"מ. צריך לזכור את השם והקול הנפלא הזה. קרן פלס נבחרה זה עתה לזמרת השנה, אבל מירי מסיקה היתה אז עדיין הקול של המדינה, ובאמת בכל פעם שזפזפת בין תחנות הרדיו יכולת למצוא בקלות את "נובמבר" ו/או "לשם". אבל החיוך הרחב ביותר על פני אולמרט נמרח כאשר הנהג העביר לגלגל"צ, והוא זיהה ללא קושי את כריסטינה אגילרה בלהיט "HURT".
אולמרט הציץ בשעון. המשחק מתחיל בעוד שבע דקות. עושה רושם שאספיק אפילו לבעיטת הפתיחה. אם רק היו הקולגות והיריבים שלי יודעים מה מטריד אותי עכשיו, הם היו עושים ממני קציצות, חלף ההרהור במוחו. גלעד שליט כבר 81 ימים בשבי, ואני אץ לי רץ לי לא להפסיד שנייה מאולד טראפורד.
זו לא יכלה להיות צפייה נינוחה. בשמונה וחצי חיכתה לראש הממשלה קבלת פנים חגיגית בבנייני האומה, כולל נאום ומפגש עם יוצרי וזוכי פרס אופיר של הקולנוע הישראלי – הסרטים אביבה אהובתי ואדמה משוגעת. זו היתה הפעם הראשונה ששני סרטים זכו למספר נקודות זהה מחברי האקדמיה, והיה צורך להכריע מי מהם ייצג את ישראל בטקס האוסקר בלוס אנג'לס 2007. אולמרט אהב קולנוע, ואמר לעצמו שבפנסיה ינסה לעשות הרבה השלמות. התסכול היה כמובן חלק מהג'וב, אבל הוא נזכר כיצד בשבוע שעבר הצטער שלא יכול היה להצטרף לרעייתו עליזה להקרנת הבכורה של "השטן לבש פראדה", ואיך אחרי דיאלוג מרנין עם בתו רשם בפנקסו לעשות כל מאמץ לראות את "כשתראי נמר בשלג" של רוברטו בניני, אבל לא התקרב אפילו להזדמנות לצפות בו. לא נורא, ניחם את עצמו, הסרט הזה עדיין מוצג בבתי הקולנוע.
עברו קצת מים בנהר התמזה מאז. ונגר וססק (GETTYIMAGES)
בכניסה הביתה נעשה הכל בפזיזות. אולמרט פתח את המקרר בחופזה, מזג לעצמו כוס מיץ תפוזים, כמעט שפך את תכולתה בדרך לסלון, והתיישב מול המרקע. מנצ'סטר יונייטד הובילה את טבלת הפרמיירליג. תוך שניות יצאו הבחורים של סר אלכס פרגוסון מהמנהרה אל תיאטרון החלומות בהרכב הבא: תומאש קוז'צ'אק, גארי נוויל, ריו פרדיננד, ווס בראון, מיקל סילבסטרה, ג'ון אושיי , דארן פלטשר, פול סקולס, כריסטיאנו רונאלדו, וויין רוני, לואיס סאהה.
ארסנל היתה האמא של כל האנדרדוגים. עדיין ללא נצחון ליגה, ועם פיגור בן עשר נקודות מיונייטד. על הנייר זה אמור להיות משחק בין צה"ל לצבא לבנון, חייך רוה"מ בשביעות רצון. התותחנים הביאו לטראפורד קשישא את ינס להמן, יוהאן דז'ורו, עמנואל אבואה, קולו טורה, וויליאם גאלאס, ז'ילברטו סילבה, פרדי ליונגברג, תומאש רוזיצקי, ססק פברגאס, אלכסנדר חלב ועמנואל אדביור. שום דבר לכתוב עליו הביתה, או לארוז עימו משהו בדרך חזרה ללונדון.
ארסנל ניצחה 0:1. אדביור הבקיע בדקה ה-86. זה היה ניצחון מוצדק לחלוטין. "כאשר הבחורים של ונגר מניעים את הכדור באמנותיות הזו, וכאשר לכך נוספות אנרגיה, תשוקה ואמונה, קשה למצוא בכדורגל האנגלי מראה יותר מרהיב ומלהיב" – כתב למחרת דניאל טיילור בגרדיאן. במהלך 90 הדקות שקע אהוד אולמרט בכורסתו יותר ויותר עמוק, וניהל דו שיח פנימי דומה עם עצמו. אבל לפחות היה לו קל יותר להתמודד עם האכזבה, להשאיר אותה מאחור. ב-20:10 הוא כבר היה חנוט וענוב, בדרך לטקס. בעת חלוקת הפרס הוא כמעט התבלבל ופלט "יונייטד אהובתי" ו"תוצאה משוגעת".
זו היתה הפעם האחרונה בה ארסנל ניצחה באולד טראפורד. כן, כן, 17.9.06, ומאז בצורת בת שבע שנים הכוללת שמונה הפסדים (גם 8:2) ותיקו אחד בכל המפעלים. אבל היום מגיעה לתיאטרון החלומות ארסנל אחרת, לא רק לפתע פייבוריטית, כי אם בעלת הכלים הדרושים לשבור את נאחס שבע השנים הרעות. אולמרט יוכל הפעם לצפות במשחק בנחת, ללא נקיפות מצפון ונתיבי מילוט. אבל כלל לא בטוח שהתחושה בסוף המפגש לא תזכיר לו את יום ראשון ההוא.
כבר לא אנדרדוג? אדביור חוגג ב-2006 (GETTYIMAGES)