מייק'ס פלייס

הכל קורה בקצב מהיר בניו יורק. זו העיר הכי תזזיתית בתבל. אבל לפעמים צריך להוריד הילוך ולהשתמש בשיקול דעת. 6 משחקים לתוך עונת 2013/14, הקולות בתפוח הגדול מתחילים לקרוא לפיטוריו של מייק וודסון. הניקס פתחו את העונה בצורה רעה, ואחרי ההדחה המאכזבת מהפלייאוף אשתקד, כבר יש הרגשה שהמאמן נמצא על זמן שאול.

• חולים על הכדור הכתום? היכנסו לעולם הכדורסל שלנו

במידה מסויימת אפשר להבין את מי שרוצה לראות מישהו אחר על הקווים במדיסון סקוור גארדן. האנרגיות שאיפיינו את הקבוצה בשנה שעברה לא נמצאות השנה אצל השחקנים בכתום-כחול, ההגנה לא מתפקדת וגם לא ההתקפה. כרמלו אנתוני איבד משהו מחדוות המשחק שהייתה לו אשתקד, וגם הצירוף של אנדראה ברניאני לא נראית מוצלחת במיוחד. כל אלו הובילו לתבוסות נוראיות, כאלו שהזכירו לניו-יורקרים את התקופה החשוכה עם אייזיאה תומאס בספסל ואדי קארי על הפרקט.

הבעלים של הניקס, ג'יימס דולאן, לא ידוע בפסיביות שלו. מדובר בבחור שתלטן ששם את ידו בהכל. בעל המאה הוא בעל הדעה. לאחר שדולאן צפה בקבוצה שלו חוטפת סטירת לחי מצלצלת מול הספרס, כזו שהפרש 31 הנקודות על לוח התוצאות לא עשה לה שירות, הוא קרא אליו למשרד את וודסון. לא בכל יום הבעלים דורש שיחה צפופה עם המאמן שלו אחרי משחק. הרחשים על סיום תפקידו של וודסון קיבלו כנפיים.

אומרים שבספורט סובלים מזיכרון קצר, ואולי הפעם זה דווקא יכול לעשות שירות לניו יורק. אם התצוגה מול סן אנטוניו (וגם מול מינסוטה לפני כן) הזכירה את תקופת תומאס המזעזעת, אולי הם צריכים להפנות מבטם למשהו שקרה לאחרונה. למעשה, לפני שנה בדיוק, הלוס אנג'לס לייקרס החליטו לפטר את מייק בראון אחרי 5 משחקים בלבד. מייק ד'אנטוני, אותו אחד שאותו וודסון החליף ב-NY, הגיע במקומו להוליווד. מאז הלייקרס התפרקו מנשקם, והפכו מקונטנדרית למועמדת לזכות בבחירת לוטרי.

שעון העצר של הניקס הולך ואוזל. השלד הנוכחי נבנה כדי להיאבק על תארים, ובינתיים הכי קרוב שהוא הגיע היה חצי גמר המזרח בעונה החולפת. החלפת המאמן בשלב הזה תהיה זרז להתמוטטות דוגמת זו שחוו בלייקרס. נכון, בינתיים הכדורסל של וודסון מאכזב, אבל הוא בנה משהו בשנה וקצת שלו בתפוח הגדול. הוא העיר את כרמלו, הוא הפך את ג'יי.אר סמית' לשחקן ה-6 הטוב בליגה, הוא אירגן את ההגנה סביב טייסון צ'נדלר והוא ניהל משברים ופציעות בצורה מצויינת.

קחו נשימה עמוקה, אוהדי הניקס. מלו עוד ייתן את התרומה הקבועה שלו. צ'נדלר יחזור מהפציעה שלו ויסיט את ברניאני בחזרה לעמדה המועדפת עליו, סטרץ'-פור. סמית' יסיר את החלודה בעקבות ההשעייה שלו ויוסיף ברק מהספסל. אולי גם אמארה סטודמאייר יחזור להציג את הפוטנציאל ההתקפי העצום שלו אם הפציעות יפסיקו לרדוף אותו. ותמיד אפשר לעשות עוד שינויים, כמו ההגעה של קניון מרטין בשנה שעברה. תנו לוודסון צ'אנס.

עוד אנקדוטות מהשבוע השני בליגה הטובה בעולם:

1. אם אוהדי הניקס רוצים עוד סיבה לעידוד, הרי שהם יכולים להסתכל על השכנים מברוקלין ולראות שגם הם לא נראים טוב בכלל. עד כמה שזה מצער להגיד את זה על אחד השחקנים הכי טובים בדורו, קווין גארנט נמצא במרחק שנות אור אחרי שיאו. הנטס החליטו לשים את כל הביצים שלהם בסלסלה של החמישייה הכי יקרה בהיסטוריה, ולכן יהיה להם קשה לקבל את ההחלטה לעשות בה שינויים, אבל הורדת הביג טיקט לספסל היא מתבקשת.

בשלב זה נדמה שהערך הכי גדול שלו הוא במנהיגות, ואת מה שנשאר לו במיכל הוא יכול לספק עם החמישייה השנייה. הסטטיסטיקה מגבה אותי פה: כשהנטס משחקים עם החמישייה הפותחת שלהם (וויליאמס-ג'ונסון-פירס-גארנט-לופס), מדד הפלוס/מינוס שלהם עומד על מינוס-11. כשאנדריי בלאץ' מחליף את גנט המדד קופץ לפלוס-21 נהדר. ובכלל, KG עדיין לא קלע 10 נקודות במשחק כלשהו השנה, משהו שאפילו גל מקל כבר הכניס לרזומה. זו עשויה להיות ההחלטה הגדולה הראשונה בקריירת האימון של ג'ייסון קיד.

2. דמיאן לילארד הדהים את ה-NBA בשבועות הראשונים של העונה שעברה והבטיח לעצמו את תואר רוקי השנה עוד בחודש נובמבר. אבל מאז לא כל כך דיברו עליו. אולי זה בגלל שהוא משחק בשוק קטן כמו פורטלנד, אולי כי הבלייזרס לא הגיעו לפלייאוף. אבל בניגוד לשחקנים אחרים שנתנו עונת רוקי גדולה וירדו מנכסיהם (טייריק אוואנס מישהו?), לילארד החליט  לעבוד קשה יותר כדי להשתפר ולהפוך לכוכב אמיתי.

עדיין מוקדם לדעת אם השיפור בנתונים שלו יחזיק מעמד לאורך עונה שלמה, אבל בינתיים הוא קולע יותר מהשלוש, מוריד יותר ריבאונים, מאבד פחות כדורים וקולע 2 נקודות למשחק יותר מבעונת הרוקי. לטעמי הוא עדיין צריך לחפש יותר את המסירה לפעמים, אבל המשחק שלו נעשה יותר שלם. וכל זה קורה בזמן שהבלייזרס מחזיקים במאזן 2:5, כולל נצחון מרשים על סן אנטוניו. השנה פלייאוף היא לא מילה גסה.

3. אבל עם כל הכבוד ללילארד, אם היו מחלקים פרס לסופומור השנה, הרי שאנתוני דייויס כבר פתח פער נכבד. הבחירה מספר 1 בדראפט 2012 לא שמר על יציבות בעונת הבכורה, אבל כן הראה ניצוצות ממה שיש לו להציע, ועכשיו הוא מתחיל לפרוח. אולי זה משנה שם קבוצה משנה מזל.

הפאוור-פורוורד של הפליקנס משיג 8.2 נקודות ו-3.4 יותר למשחק בשלב (המוקדם) הזה לעומת העונה שעברה, וההתקפה של ניו אורלינס נסובה בעיקר סביבו. תוך זמן קצר הוא כבר הספיק לבנות כימיה עם ג'רו הולידיי, הרכז הנהדר שהגיע מפילדלפיה, וביחד הם עושים צרות לכל הגנה. הנתון הכי מדהים לגבי דייויס עד כה? נכון לכתיבת שורות אלה, יש לו 29.6 נקודות מדד PER (המדד המפורסם של ג'ון הולינגר, מי שכיום הוא סגן ה-GM בממפיס), יותר מכל שחקן אחר בליגה ששיחק דקות משמעותיות. בשביל זה הוא נבחר במקום הראשון.