כוח ההרתעה בספורט שווה יתרון לא מבוטל עוד לפני שריקת הפתיחה. לאפקט מנטלי ולתחושות לפני משחק יש על פי רוב השפעה מכרעת על הנעשה במגרש ועל התוצאה הסופית. למשל, עד לפני כמה עונות היכולת להשפיע כך על יריבות עבד מצוין עבור מכבי ת"א כדורסל, מה שנתן לה לפתוח בקלות משחקים, ליצור הפרש יפה, ועכשיו, לך תרדוף...
יש העונה, בשתי ליגות שונות ובשתי יבשות נפרדות, שתי קבוצות שהצליחו לייצר בדיוק את זה. את התחושה, לפני המשחק, שלא רק שהן ינצחו, אלא גם יביסו, ישפילו וירמסו כל יריבה.
ריאל מדריד של פאבלו לאסו היא אחת כזו. דומיננטיות כמו של הבלאנקוס, ויעידו גם זקני המאמנים, הפרשנים והעיתונאים, לא נראתה ביבשת אירופה מזה שנים. אולי מאז ומעולם. המאזן שלה מושלם בכל המסגרות, כשממוצע ההפרש בו היא מביסה את יריבותיה ביורוליג הוא כמעט 29 נקודות (!). בלי הבדל יריבה, בית, חוץ, שופטים או מזג אוויר, הלהקה ממדריד שוחטת ודורסת את כל מי שעומד בדרכה. וזה הופך אותה לא רק לקבוצה שאמורה להגיע בקלות לפיינל פור, אלא גם לכזאת שצריכה להיות אלופת אירופה אי שם במאי.
זה מתחיל ביציבות ההרכב. פאבלו לאסו, בעונתו השלישית כמאמן ראשי ועוד שנים כעוזר ואפילו כשחקן במועדון, השכיל לשמור על החבורה המובילה שלו מהעונה שעברה, פלוס כמה שינויים קוסמטיים קטנים. שחקני החמישיה רודי פרננדס, ניקולה מירוטיץ', טרמל דארדן וסרחיו יול שיחקו בריאל גם בעונה שעברה, שלא לדבר על פליפה רייס, סרחיו רודריגס, ג'יי.סי. קארול ומרכוס סלוטר שעולים מהספסל, וגם הם כבר כמה וכמה שנים במועדון. שמירה על גרעין הסגל מביא להבנה עיוורת על המגרש (ומי שלא ראה את האסיסטים של רודריגס לפרננדס ולשאר החברים, שיתבייש לו) ולחיבור עם הקהל. רייס, בעונתו התשיעית במועדון, הוא כבר מזמן סמן למנהיגות וללויאליות. הצמד סרחיו, יול ורודריגס, כבר 7 ו-4 עונות רצופות בהתאמה במדים הלבנים. והכל בא לידי ביטוי מבחינת ביצועי השחקנים והטירוף ביציעים.
סגל עמוק והמשכיות, כבר התחלה טובה (gettyimages)
ומדובר בכוכבים שעשו לעצמם שם גם ב-NBA. רודי פרננדס היה סופרסטאר במדי פורטלנד, גם רודריגס הרשים מאוד באותו מועדון במשך שנים. ובכל זאת אין אגו. זה אולי מה שמבדיל בין חבורות גלאקטיקוס שנבנו והתפרקו מהר, למכונה מספרד. במדריד, שהוסיפה העונה לרוסטר את הסנטר היווני יואניס בורוסיס בן ה-30, כוכב אירופאי בפני עצמו, אחד משחק בשביל כולם וכולם בשביל אחד. כל שחקן יודע את מקומו ופחות או יותר כמה דקות ישחק ומתי. ואם כבר הזכרנו את מכבי תל אביב, אז לריאל יש את כל מה שלסגנית האלופה מישראל אין: הרכב שרץ כמה שנים, היררכיה ברורה ונטולת אגו, ומנהיגות איתה יכולים האוהדים להזדהות.
שני דברים הופכים העונה את ריאל ממועדון מצליח לקבוצה מהגדולות שנראו. דבר ראשון, ההגנה התחזקה. העומק האיכותי על הספסל נותן לשחקנים חופש לשחק אגרסיבי ולא לפחד מעבירות. האתלטיות והכוח הפיזי, בתוספת חלוקת דקות נכונה, איפשרו לכל שחקן שעולה לשחק להיות רענן ונמרץ בשני צדי המגרש. אף שחקן לא משחק יותר מ-25 דקות בממוצע למשחק ו-11 שחקנים משחקים 12 דקות ומעלה. וכך קורה שאף שחקן לא עושה יותר מ-2.5 עבירות במשחק.
הדבר השני הוא הספסל. עם רודריגס כרכז אולי הכי טוב באירופה (טוב נו, יחד עם ספאנוליס), קארול כקלעי מספר אחת ביבשת, עם היכולות המוכחות והניסיון של דונטיי דרייפר, המנהיגות והיעילות של פליפה רייס ויכולת ההגנה והחסימה של מרכוס סלוטר, יש אומרים שהחמישיה השניה של ריאל מדריד היא הכי טובה באירופה, אפילו יותר מהראשונה שלה. וכך, אחרי שהחמישיה הפותחת יוצרת פער דו-ספרתי כבר ברבע הראשון, עולה זו השניה ומכפילה את ההפרש ויותר עוד לפני ההפסקה. 59, 42 ו-80, אלה האחוזים הממוצעים של הקבוצה מהשדה, מהשלוש ומהעונשין בהתאמה, וזה עוד לפני שהזכרנו 37 כדורים חוזרים ו-2.3 חסימות בדרך לקליעת למעלה מ-92 נקודות וספיגת 63 בלבד. וזה רק ביורוליג בבית לא קל שכולל את מילאנו, אנדולו אפס וז'לגיריס. בליגה העסק עוד יותר מוקצן, ובלתי נתפש.
לאסו ורודי, מנהיגות וכשרון (gettyimages)
אז נכון שככל שעונה תתארך לה היריבות ייעשו איכותיות יותר, ייכנס גם אלמנט הלחץ והעמידה בציפיות של מועדון מהעשירים ביבשת, ותהיה גם שחיקה ועייפות החומר. ועדיין, כמו שזה נראה עד עכשיו, ריאל מדריד לא רק תזכה ביורוליג, אלא גם תעשה זאת בקלות שכמותה לא ראינו עידן ועידנים.
במעבר חד, אבל על אותו משקל, מי שעושה דברים דומים היא סן אנטוניו ספרס. סגנית האלופה מחזיקה במאזן השני בטיבו בליגה עם 13 ניצחונות ושני הפסדים בלבד, שווה למאזן הפתיחה הכי טוב בתולדות המועדון, והיא מנצחת את יריבותיה בהפרש ממוצע של 11 נקודות - יותר מכל קבוצה אחרת ב-NBA. דומיננטיות זה אנדר סטייטמנט.
גם כאן השינוי שעשה גרג פופוביץ' בסגל, שהיה קרוב בעונה שעברה מרחק שלשה מקרית של ריי אלן מאליפות, הוא "בקטנה". פופ בוחר בפינצטה כל שחקן ואישיות תוך כדי שהוא מבשל על אש קטנה את היורשים לחבורה המתבגרת שרצה אתו כבר למעלה מעשור (ספליטר במקום דאנקן, בלינלי במקום ג'ינובילי).
אז בעניין ההמשכיות יש את דאנקן, פארקר וג'ינובילי כמובן, שמשחקים כבר 200 שנה זה לצידו של זה לצידו של זה, וגם לנארד, ספליטר וגרין מהחמישיה, ודה קולו, דיאו ובונר - כל אלה נשארים בסגל הספרס כבר כמה שנים רצופות. מנהיגות? על המשבצת הזאת אפשר לבחור כל אחד מהשלישיה הנצחית. חלוקת דקות משחק הייתה ונשארה מהמדודות בליגה, דם צעיר ואתלטי כמו איירס, ג'וזף מילס ולנארד הופך את הקבוצה מטקסס להגנתית במיוחד, כשרק אינדיאנה סופגת פחות ממנה.
המנהיגות מתבגרת, הצעירים כבר כאן (gettyimages)
השילוב בין הוותיקים לצעירים מדהים, כמו גם בין שחקני החמישיה למחליפים. לדוגמא, באחד המשחקים האחרונים, מול ניו אורלינס, קלעו שחקני הספסל של הספרס 65 (!) נקודות מתוך ה 112 של הקבוצה כולה. וגם במפגש הזה ההפרש עמד על 17 במחצית. ואם נמשיך למשחק נגד הפליקנס כמשל, אז לא פחות מ-7 שחקנים בסן אנטוניו קלעו במספר דו-ספרתי של נקודות וחוץ מבוריס דיאו, שעלה מהספסל ושיחק 31 דקות, אף מקומי לא שיחק מעל 25 דקות ולא פחות מ-10 (להוציא את דה קולו עם 6). ואם זו לא קבוצה מאוזנת, אז מי כן?!
אז מה יש בסן אנטוניו ובריאל מדריד: שיטה, המשכיות, מנהיגות, בטחון, איזון, חיבור. מה אין? אגו ולחץ, ואני מקווה בשבילן שגם אין רגישות לאמנות טפלות כמו נאחס (חס וחלילה) של שדר ועיתונאי מישראל.
פופ והחניך התורן. מכונה משומנת (gettyimages)