כשאלי טביב החל לבנות את בית"ר ירושלים בקיץ, הוא הצהיר ש"המטרה היא להיות בפלייאוף העליון ולא פחות מזה". כשבחר באלי כהן הרמת-גני לאמן את הקבוצה, הודה המאמן שהוא "מתרגש להיות חלק מבית"ר ורוצה להוביל אותה חזרה למקומה הטבעי, כלומר לצמרת הליגה שלנו". כשטביב מינה את חיים רביבו לנציגו, הוא אמר ש"מעבר לידע שיש לחיים בכדורגל הוא אחד האנשים הכי מקצוענים שיש, ואין שום ספק שהוא יוביל את בית"ר קדימה". אופוריה. אידיליה. הרמוניה. כישלון.
הבלון שהתפוצץ השבוע בפניו של טביב הוא תוצאה של ניסיון כושל לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מינויו המגוחך של אלי כהן למאמן-בובה תחת רביבו (שלאף אחד לא ברור מה באמת היה תפקידו בכוח) הותיר אינספור גבות מורמות, כך שלאף אחד לא היה ספק שבאיזשהו שלב זה יתפרק באופן טרגי. אז נכון, בית"ר – על שלל ציפיותיה ושאיפותיה – הייתה גדולה בכמה מידות על כהן חסר האונים כבר מההתחלה, אבל האם הוא האשם ביכולת הירודה שמציגה בית"ר? האם הוא זה שצריך לשלם בפרנסתו? ובכן, לא ממש. כי כהן, על אף דלות נסיונו בקבוצות לחוצות דוגמת בית"ר, פשוט לא זכה לסביבת עבודה ראויה. וכאן נכנס הקטע של העוגה.
טביב רכש את בית"ר תמורת גירעון. הוא הוציא בקיץ מיליוני שקלים כדי לכסות חובות שבכלל לא קשורים אליו ואל ניהולו. את הכסף שבזבז על סגירת המינוס הוא חסך בבניית הסגל הדליל והלא מאוזן, גם מבחינת הצוות המקצועי וגם מבחינת השחקנים. שחרורם של ריקן, מויאל, בן-שושן, בראשי ופרננדס הוא חסכנות. לא פחות. מכרו לכם תירוצים כמו 'הם רצו להתקדם לאירופה' (עד כמה שמולדובה יכולה להיות אירופה) או 'הדרישות שלהם מופרכות' או 'חוסר כימיה' כמו במקרה של פרננדס, אבל מאחורי זה עומדת פשוט חסכנות. לשחרר שחקנים שדורשים הרבה, להביא שחקנים שדורשים מעט. ועם כל זה, להמשיך ולדבוק במסר שימשוך את הקהל – 'נחזיר את בית"ר לימיה היפים'. כמו שאמרנו, לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה.
בית"ר ירושלים מודל דצמבר 2013 פשוט לא יודעת מי היא. לאף אחד אין מושג מה השאיפות של הקבוצה, מה הציפיות מהשחקנים. אין אחד ברחבי אצטדיון טדי שיידע להגיד בביטחון מוחלט לאן בית"ר מכוונת העונה. מה שמדהים הוא שכבר עברנו מחצית ממנה. ולמה זה ככה? כי יש אדם אחד, שיושב בקצה הפירמידה, ופשוט לא החליט מה הוא רוצה. מצד אחד, זאת אמורה להיות עונה פיננסית של איפוק בהוצאות והגדלה בהכנסות (ותודה לטדי המורחב). מצד שני, משוחררות אמירות על שאיפות מקצועיות גבוהות, פלייאוף עליון וחיזוקים ברכש. שני הדברים, בדרך כלל, לא הולכים ביחד. שתי דרכים שונות לחלוטין, כשכל עוד טביב לא בוחר באיזו דרך הוא רוצה ללכת – בית"ר תישאר תקועה במקום. ואז הגיע רוני לוי.
החתמתו בסוף השבוע של המאמן המוערך, שסירב להגיע בקיץ לבית וגן אחרי שדרישותיו לחיזוק והצהרת כוונות על שאיפה להיצמד לצמרת עלו בתוהו, היא בחירת דרך מובהקת של טביב, או לפחות צעד בכיוון מסוים. לוי, בדיוק כמו לפני חצי שנה, לא היה מגיע אילולא היה מובטח לו שדרישותיו ייענו בחיוב. ויש לו דרישות. גם תזמון החילופים בעמדת המאמן לא מקרי, כשללוי יש לפחות חודש להכיר את הקבוצה מקרוב בטרם נפתח חלון ההעברות בינואר, בו יעשה את ההתאמות להן הוא זקוק. "יש לי הרבה עבודה לעשות", הוא הודה בשישי האחרון לאחר החתימה הרשמית. "יש לי חיבור טוב עם בית"ר ואני אוהב את העיר ואת המועדון. אני מרוצה ושמח". אופוריה, מישהו?
המאמן מעדיף לשתוק, גם ככה הבוס מחליט
המהלך הנכון הראשון מצדם של טביב ולוי הוא השארת המשחק מול מכבי תל אביב מחוץ למשוואה. מצד אחד, לוי לא היה יכול להכין את הקבוצה מקצועית כראות עיניו לקראת משחק הבית הקשה ביותר שלה העונה, בעיקר כי זה לא הוגן כלפיו. מצד שני, השחקנים שישחקו יידעו שמאמנם החל ממחר בבוקר בוחן אותם היטב מהיציע, וירצו להוכיח שהם ראויים לאזכור ברשימותיו. כך או כך, רק טוב ייצא מזה. במקרה של הפסד לוי לא יוכתם כבר ממשחקו הראשון, בעוד שבמקרה של יכולת גבוהה ותוצאה סבירה הוא ירוויח סגל שחקנים שבא להילחם על מקומו, בייחוד כששעון העצר מתקתק לקראת ינואר המכריע.
מבחינתו של טביב, מרגע שבחר בכיוון בו הוא רוצה ללכת, הוא יהיה מוכרח לדבוק בו. טביב צריך לבחור בדרך מסויימת ולהוביל את הקבוצה לשם, גם אם זה כולל הוצאות על רכש בינואר, שחרורי שחקנים או כל דרישה אחרת של המאמן בו הוא שם את מבטחו. בית"ר אמנם לא במקום רע בליגה, אבל נראית אבודה ואנמית. היא זקוקה לרוני לוי שיכוון אותה ויעניק לה זהות (וצריכה שטביב יאמין במאמן שהביא), היא זקוקה לאוהדים ושחקנים שיתנו את כל מה שהם יכולים כדי להצליח. אבל מעל הכל, היא זקוקה לטביב יציב, החלטי ואבסולוטי. אחרת, כל תחושות האופוריה, האידיליה וההרמוניה שעולות לאוויר, יסתיימו בכישלון מהדהד נוסף. ומזה כבר קשה להאמין שטביב ייצא נקי.
טדי מלא, זאת אחת המטרות העונה