בלי פרופורציה: איך התקשורת מאבדת כיוון?

קודם כל, אני חושב שמגיעות ברכות לבסראט עבדורחימי, שהוביל את הפועל ת"א והעלה אותה לליגת האלופות. הרבה זמן לא היה בישראל זר שהשפיע כל כך על קבוצה, והפך במהרה לשחקן הטוב בליגה. רגע... מה? עבדורחימי שיחק רק ארבעה משחקים? שותף רק 173 דקות? פתח רק פעם אחת בהרכב? הרי אני יכול להישבע, שבכל כלי תקשורת בארץ, כולל זה, היללו ושיבחו את הקרואטי כדבר הכי טוב שהגיע להפועל ת"א מאז ... (כל אחד מאוהדי הפועל ימלא כאן את החסר, אני לא רוצה לפגוע באף זר מוצלח של האדומים).

ההתייחסות התקשורתית לעבדורחימי, היא דוגמה מצויינת לאובדן הפרופרוציה ששולט לא רק בתקשורת הישראלית, אלא בכל העולם. מסתבר שמספיק פס אחד מדויק, שתי פריצות באגף, ושלושה דריבלים, כדי להכתיר שחקן - במקרה שלנו עבדורחימי - כמסי הקרואטי, או המשיח האדום. יכול להיות, שמדובר בשחקן מצויין, אבל מכאן ועד הטירוף סביבו, מבלי שעשה שום דבר ממשי – יש מרחק גדול.

לפעמים ההייפ נובע מסיבה מסויימת – לדוגמא, רצונו של הסוכן לנפח מחיר של שחקן, ולמתג אותו כאטרקטיבי בשוק. כך בעיני הפך ישראל זגורי, למלפפון הכי חם בקיץ האחרון. הייתה לו אמנם עונה לא רעה בהפועל ר"ג, אבל בוא נודה על האמת, לא היה שם כמעט שום דבר חוץ ממנו. בקיץ, אחרי שר"ג ירדה ליגה, לזגורי היה מקום מובטח על בסיס יומי באתר אינטרנט או עיתון כלשהו. פתאום, כל קבוצות הליגה רודפות אחריו, לזגורי וסוכניו יש עם מה לעבוד, השכר עולה, גם מחיר הרכישה, ובסוף הפועל ת"א היא זו שזוכה ביהלום החדש של הכדורגל הישראלי, וכל זה תמורת 150 אלף דולר לעונה, בלבד!. היום, חצי שנה בערך אחרי אותה רכישה, מעניין מה חושבים עליה ראשי הפועל, או האוהדים ביציע – טוב, לפחות יש להם את עבדורחימי.

בערך 20 קילומטר צפונה מת"א, נמצאת העיר רעננה – עיר סימפטית, אבל ללא מורשת כדורגל, קהל או איצטדיון. אבל השנה, כך הבנתי, היא מצאה את מוריניו הישראלי – מנחם קורצקי. קורצקי העלה את רעננה מהליגה הלאומית עם רצף יפה, המשיך אותו גם בפתיחת העונה, ואפילו ניצח את מכבי חיפה. פתאום, כולם עולים אליו לרגל, להבין מה הסוד שלו, איך הצליח להפוך את הנמושה מרעננה לסינדרלה של ליגת העל. זה היה לפני חודשיים. היום, אחרי שבעה מחזורים רצופים ללא ניצחון, קורצקי ורעננה בסה"כ שש נקודות מעל הקו האדום, מועמדת לגיטמית לירידה, כמו שלכולם היה ידוע מראש. קורצקי, שלא באשמתו, ואולי שכן, נפל קורבן להייפ התקשורתי סביבו – כשהוא עוד לא בן 40 סומן ע"י כל גוף תקשורת במדינת ישראל כמאמן הגדול הבא, וזאת עוד לפני שקרע "זוג נעליים", על הקווים. כגודל ההצלחה, כך גודל הנפילה – התקשורת יכולה להמליך אותך, ובשנייה אחרי זה לקרוע אותך לגזרים, כשאתה לא עומד בציפיות שהיא עצמה סימנה.

הבעיה הזאת היא לא נחלתו הבלעדית של הכדורגל הישראלי – בשנות ה-90, עוד לפני האינטרנט, אלון שטיין היה מקבל טקסט שבועי בידיעות אחרונות על ההצלחות שלו בליגת הקט-סל, ילדים, נערים ונוער – שטיין, קלע 60 נקודות בגמר גביע המדינה לילדים, הוגדר ע"י רלף קליין כשחקן הנוער הטוב ביותר בארץ, והתקשורת בלעה כל פרט על ילד הפלא מאבן יהודה. רק שמה לעשות, ההבדל בין הנוער לבוגרים הוא עצום, ושטיין לא הצליח לספק את הסחורה או הרעב התקשורתי, והקריירה שלו דעכה אט אט. אפילו יותם הלפרין, שמתחזק קריירה יפה מאוד לאורך שנים, לא מצליח להגיע לשיאים שהתקשורת ניבאה לו, ולכן תמיד יחשב לסוג של כישלון, ולכזה שלא מימש את הפוטנציאל הטמון בו.

תרבות האינסטנט שבה אנחנו חיים עכשיו מאלצת את התקשורת לעשות התאמות – הסופרלטיבים גדלים, הסיקור מתרחב והפרופורציות עפות דרך החלון. בעידן שבו כל הזמן צריך למלא עוד כתבה ראשית באתר, כפולה בעיתון או זמן מסך בטלוויזיה, התקשורת נגררת אחרי שיח אוהדים, שצריך להישאר לפעמים בתחומי המגרש. כל עוד הקהל בבלומפילד מפנטז על עבדורחימי כמסי באדום, זה בסדר. ברגע שכל הארץ נחשפת לפנטזיה הזאת, התקשורת מאבדת עוד מידה מאמינותה, ערך, שגם ככה הולך ונעלם.

 הכותב הינו עורך חדשות הספורט