דמעות באולד טרפורד, קניות באתיחאד: מסע אחר במנצ'סטר

איזה כיף להתעורר בבוקר שבו ליגת האלופות חוזרת, ועוד לפקוח את העיניים בעיר שליום אחד, הפכה להיות הכי נוצצת בעולם. לא חסרות קלישאות על מנצ'סטר, וכולן נכונות. אבל זה היה יום שבו כל הקלישאות התאדו ונשאר רק דבר אחד - כדורגל. או יותר נכון - תרבות הכדורגל.

• מתים על כדורגל עולמי? היכנסו לעולם המיוחד שלנו

בהיעדר משחק של השדים האדומים, יצאנו לסיור בתיאטרון החלומות, אולד טראפורד למי שלא בקיא בכינויים. ביתה של מנצ'סטר יונייטד, ומעין מקדש לאחד, סר אלכס פרגוסון. אמרו לי, 'יצא לך טוב, יהיה ריק, אולד טראפורד יהיה המקום הכי נטוש בכל מנצ'סטר היום'. אבל ההיפך הוא הנכון. כי תיירות הכדורגל לא בוחלת באמצעים. בבוקר מזילים דמעה על תינוקות באזבי שנהרגו בטיסה חזרה ממשחק ב-1958, ובערב מנופפים בצעיף תכול בסיטי אוף מנצ'סטר סטדיום. האמת, למה לא?

כל אוהד כדורגל שמכבד את עצמו זוכר בדיוק איפה הוא היה כשסמואל קופור היכה באגרופו על הדשא בברצלונה, אחרי שיונייטד כבשה פעמיים בתוספת הזמן מקרנות של בקהאם. סיבוב במוזיאון הסוקר את תולדות היונייטד מספק מכונת זמן יעילה במיוחד לאותו רגע מכונן. אחריו הגיע סיור מרגש ביציעים, ובחדרי החדרים של אולד טראפורד, אצטדיון שהוא פיסת היסטוריה מהלכת.

למרות שזהו יום חגה של הסיטי, כי הרי יונייטד משחקת באלופות רק בשבוע הבא ועוד במשחק חוץ לא אטרקטיבי מול אולימפיאקוס, פקידת הקבלה לא שכחה להבהיר לנו איפה אנחנו נמצאים. 'קדימה בארסה' היא קראה לעברנו, רגע לפני שעזבנו את המתחם, בדרכנו לתחנה הבאה - אצטדיון האתיחאד.

ב-20 בפברואר 1998 מנצ'סטר סיטי אירחה את מקלספילד טאון במיין רואד הישן, במסגרת הליגה השלישית באנגליה. אמש, בדיוק חמש עשרה שנים אחרי, אותה מנצ'סטר סיטי התכוננה לארח את הקבוצה הכי טובה באירופה בשנים האחרונות, והבייבי של חצי ממדינת ישראל. ולא סתם התכוננה, יהיו שיגידו שהיא הגיעה פיבוריטית לשמינית גמר ליגת האלופות מול ברצלונה הגדולה. מה לגבי מקלספילד? היא גברה היום על צ'סטר בקרב מרכז טבלה אימתני בליגה החמישית באנגליה.

לא לחינם, ההשוואה ההזויה הזאת בין מנצ'סטר סיטי של אז, לזאת של היום, תפסה את מירב תשומת הלב בצד הכחול של העיר. כבר בירידה מהרכבת העילית אפשר להבין שהגענו למקום מיוחד. השלטים שסופרים לאחור את חזרתה של ליגת האלופות נצפו למרחקים, בעוד רגע זה קורה.

כמה מטרים מאוחר יותר התגלתה בפנינו במה ענקית, ממנה משדרים בלייב על גבי מסכי ענק הפזורים מסביב לאצטדיון, במיוחד עבור כל אותם אוהדים שבחרו להגיע לבית השני שלהם, יותר משעתיים לפני המשחק. במרכז המתחם נמצאת כמובן חנות המועדון. חנות אמרתי? יותר דומה לקניון, שבמשך שעות, לפני ואחרי המשחק מפוצץ בתיירים שרק רוצים לעטות עליהם את החולצה התכולה של הסיטי, ולהצטרף להצגה הכי טובה בעיר, יהיו שיגידו ביבשת. כמיטב המסורת, מסביב לבמה נמצאים ברים עמוסים באוהדים שמתדלקים לפני המשחק שהכניסה אליהם אגב, מותרת אך ורק בהצגת כרטיס למשחק.

לפני המשחק נתקלנו ברוי קין. אחד הסמלים הכי גדולים בהיסטוריה של הצד האדום של העיר. קראנו בשמו אבל קפטן היונייטד לשעבר, כנראה הרגיש מאוים מהקהל הסובב אותו ובחר להמשיך בצעדתו הקשוחה לעבר כניסת האח"מים, מבלי להתייחס אלינו. סנוב.

הרגע הכי דרמטי בדייט ראשון עם אצטדיון כדורגל הוא הפעם הראשונה שבה רואים את הדשא. יש משהו במפגש הבתולי הזה שגורם לך להתרגש כמו ילד קטן, והפגישה עם הכר הירוק באתיחאד לא איכזבה. ממרומי הטבעת השלישית באצטדיון המרהיב הזה, אפשר לראות כל קמט בפנים של פלגריני המודאג, והצלחתי אפילו לזהות גם את סרג'י רוברטו האלמוני בזמן החימום.

רגע לפני שהמשחק יצא לדרך, התיישבו לפנינו שתי סבתות חביבות, שמזמן סגרו 70 חורפים קפואים. על פי שיער השיבה וההתנהלות שלהן, השתיים לא הפסידו משחק מאז האליפות הקודמת של הסיטי, אי שם בשנות השישים של המאה הקודמת. השתיים נשארו קפואות במשך רוב דקות המשחק, אבל אחת לכמה דקות, בכל פעם שהרגישו שהשחקנים בכחול לא מתאמצים מספיק, הן שאגו: 'קדימה סיטי!'. וכאילו בדרך נס, כמה שניות אחריהן האצטדיון כולו הצטרף.

ולחשוב שבשבוע הבא אנחנו חוזרים לבלומפילד. אמנם מבחינת המתקנים עצמם אנחנו נמצאים במגמת עלייה, אבל התרבות של מנצ'סטר, רחוקה מאיתנו מאות שנים, אם לא יותר.