הנה מתחילה הספירה מחדש. 44 שנים חלפו מאז הגענו לטורניר גדול, כשקמפיין אחר קמפיין נכתבות עשרות אלפי מילים על נבחרת ישראל וסיכוייה להעפיל למונדיאל או לאליפות אירופה. על הציפיה. על "הפעם אנחנו עושים את זה". על השיטה ועל הדרך. ואז הכל מתנפץ לרסיסים.
שוב האכזבות, שוב משבר אמון בין השחקנים ובין העם לנבחרת והמעגל נמשך. כל משחק הוא גמר גביע, אין דרך חזרה, צריך לנצח את הקטנות, ואי אפשר בלי צמד המילים "הגרלה נוחה". את זה קראנו ושמענו, יחד עם בניון צריך להיות בסגל או לא, בנאדו עוזר ראוי או שלא, קפריסין שכנה טובה או שלא? אז די.
לחשוב בלאגן
הפעם צריך לחשוב אחרת, לא מבחן התוצאה יקבע את ההצלחה ולא הדרך. חשבו הפוך. הפעם הבלאגן וחוסר הדרך אולי יגשימו לנו את הפנטזיה שרבים מאיתנו לא טעמו. מר גוטמן, עזוב דרך והתרכז במטרה. ואל תשכח לרגע, כל האמצעים כשרים.
26 מאמנים, 22 קמפיינים ואין-סוף אכזבות. רוצים הפעם שהאמת תהיה חכמה ולאו דווקא יפה. בלי מילים גבוהות של דרך ושיטה, אלא מטרה והאמצעים להשגתה. נ ק ו ד ה.
זה מתחיל בחשיבה שונה ונקודתית. בכך שערן זהבי (תלוי בכושר, בבריאות ובבטחון שלו) מתאים לקפריסין בבית, אבל לא לבלגיה בחוץ. שנאתכו יכול לתרום בוויילס, אך פחות מולה בבית כי צריך עוד מחץ התקפי. להסתכל בלבן של העיניים על כל משחק בפני עצמו. זה בסדר, אלי גוטמן, לעלות עם הרכב שונה ממשחק למשחק ולא לחשוב מה יגידו ויכתבו למחרת. תשאל את פאולו סוזה, שלו יש 24 שחקנים ולך 240.
לשחק בונקר כשמובילים זהו אמצעי, גם אם צריך להחזיר את ניסים ברדה שירחיק כדורים וישמור על שער נקי. לנצח "מגעיל" בקפריסין זה שלוש נקודות שעדיפות על 30 מחמאות. לשתף שלושה שוערים ,עשרה חלוצים ושישה בלמים בקמפיין זו לא דרך, זה אמצעי למטרה. לשנות סגנון בבלגיה או בבוסניה ולשחק עם 6 קשרים בלי חלוץ מטרה, תשאלו את מוריניו של פורטו ואינטר, זה בלאגן שיביא תוצאות ולא דרך. לשים שמירות אישיות, למרות שזה לא קיים כמעט יותר בכדורגל, כי זה יכול להניב תוצאות. לבחור שני קפטנים בקמפיין זה סוג של מחויבות של השחקנים וזה נוגד דרך.
להיות רעים ואפילו מלוכלכים. תראו מה עשתה אתלטיקו לריאל - זו לא דרך, אבל זו יכולה להיות הצלחה. גם לעמוד על כדור ואפילו להזיז אותו עד שהנבחרת שלך מתארגנת זו לא דרך, אבל זו גם לא נאיביות. להקריב צהובים ואדומים ולא לחשוב אם אשחק במשחק הבא לשם הניצחון זה לא דרך, אבל זה שותפות למטרה. ולבחור מגרשים אחרים: מטדי ועד בלומפילד, מסמי עופר עד המושבה. איצטדיונים עם אווירה חמה וביתית, ולא לחזור לשחק ברמת גן הקר והמנוכר. הטורקים והיוונים אלופים בחוסר דרך, אנחנו צריכים ללמוד מהם קצת על מטרות ותוצאות.
בנאדו כבר הביא את האלות. יאללה, בלאגן (אלן שיבר)
זימון לפי מטרה
לאלי גוטמן יש פריבילגיה כמעט בכל עמדה. שחקנים מוכשרים ואיכותיים, שישחקו לפי הטיב שלהם לאותו משחק זה ההימור. אבי יחיאל שיחק פעם ראשונה ואחרונה מול אירלנד בחוץ אצל גרנט ונתן גול יחד עם משחק הגנה מעולה. גם הרוטציה בין אוואט לדוידוביץ', ששנאו אותה, הוכיחה עצמה באותו קמפיין.
כך גם הפעם. גוטמן צריך לפעול שיהיו שחקנים שישחקו אולי משחק אחד ויגיעו בכושר הטוב ביותר וכבר לא יתאימו למשחק אחר. כך שכל שחקן ישראלי הוא מועמד למטרה. הסגנון והשיטה ישתנו מפעם לפעם. לדוגמה, אולי דודו גורש יכול לשמור על רשת נקיה מול קפריסין בבית והרוש להציל אותנו בבלגיה.
זה לא טור יח"צנות, אלא בחירה בפשטות. אז הכותרות והציפיות לא השתנו וגם הטור לא "חינוכי" לדור הבא. ונכון שגם בקמפיין שעבר אכלנו את כל התירוצים בסוף. אבל עד פה, נמאס. לא יכולים לשמוע תירוצים, סיסמאות ובטח לא התנצלויות. עם 24 נבחרות, ליגיונרים מוכשרים וצעירים, דור רעב והתקפי, אנשים שרוצים בכל מחיר, בכל תנאי וללא דרך או תסריט כתוב מראש לעלות ליורו 2016 בצרפת. אף אחד לא זוכר איך יוון עלתה ליורו 2004, אבל זוכרים שסיימה כאלופת אירופה.
מה שצריך מהם זו שותפות למען המטרה (אלן שיבר)