1. כשיותר מ-40 אלף אוהדים שרים בכל משחק ביתי של ליברפול את "לעולם לא תצעדי לבד", הם עושים זאת מכל מיני טעמים; קודם כל מכוחו של הרגל - מה שהתחיל כעוד שיר אוהדים הפך עם הזמן להמנון הרשמי של הקבוצה. בנוסף, הם עושים זאת ככוח הרתעתי. הם מבינים את הקסם שיש באנפילד - שהשיר הזה הוא חלק ממנו - והקסם של אנפילד היה לא פעם המצוף האחרון שהציל קבוצות בינוניות של ליברפול מטביעה מוחלטת. אבל הם עושים זאת מעוד סיבה: הם שרים ל-96 הקרבנות מאסון הילסבורו.
כדי להבין איך הכל מתחבר, כדאי מאוד להקשיב למילים, שנכתבו כמילים חצי בנאליות של שיר אהבה אופראי, וכמובן לא נועדו לא לליברפול ולא לסלטיק שגם אוהדיה אימצו אותו. אבל זה כוחן של מילים – הן יכולות פתאום לקבל משמעות מצמיתה, מצמררת, כאילו נכתבו במיוחד עבור הקרבנות. לכן, ואת זה הסביר לי אוהד שקורע את גרונו על בסיס קבוע באנפילד כבר שנים רבות; כשהקבוצה עולה למגרש, והאוהדים שרים את השיר, הם מזכירים לעצמם שוב ושוב את מה שקרה, ולרגע אולי מרגישים ש-96 הקרבנות עדיין איתם במובן מסוים.
נכון, בכל שנה יש טקסים ותזכורים, והם מאוד מרשימים ומכובדים, והקבוצה מחבקת את המשפחות באופן קבע, ולא כסוג של קלישאה. ונכון, לרגל השנה ה-25 גם סטיבן ג'רארד, שאיבד באסון הנורא קרוב משפחה, תרם 96 אלף ליש"ט למשפחות והקבוצה מחוייבת לזכר הקורבנות, ולמשפחות, ולא עושה מזה עניין או מטעמים יחצ"ניים לרגע, וסביר להניח שגם בשנה ה-25, הצמרמורת לא תתעמעם. אבל אני חותר למקום מסוים, והוא שברמה המעשית הטקסים האלה כמובן חשובים, אבל לא בהכרח חיוניים. ליברפול ובמיוחד האוהדים שלה, לעולם לא שוכחים את הקרבנות, הם שרים אותם ומחזיקים אותם בלב כל שבוע, ויעשו זאת כנראה עד שהשמש תיכבה ונעבור לגור בחלל.
2. אסון הילסבורו הפך לחלק מהזהות המיוחדת של ליברפול בעיקר בהקשר פנימי. העיר ליברפול תמיד ניהלה דיאלוג מורכב עם אנגליה הבורגנית, השמרנית, המיוצגת על ידי אליטות לונדוניות. כל זה קיבל משנה תוקף נוכח העליהום המיידי שהחל מיד אחרי האסון, והוביל אותו עיתון ה"סאן", שבלי לבדוק את העובדות האשים את הקרבנות, כי כנראה היה קל להאשים אותם ועד היום מוחרם על ידי אוהדי הקבוצה.
ה"סאן" רצה לסגור איתם חשבון על אסון הייזל שתרחש ב-1985, בו נמחצו למוות 38 אוהדי יובנטוס ואוהד ליברפול אחד בלבד, וגרם להרחקה של קבוצות אנגליות מהמפעלים האירופיים לכמה שנים טובות, ולמרות שהתנצל על כך פומבית נוכח העובדות, אוהדי ליברפול לא סלחו, וכנראה לא יסלחו, לא בגלל איזה אופי טינתי ועיקש, כי גם אי הסליחה הזו היא חלק מהאתוס ומהזהות; אם אתה אוהד ליברפול אתה לא קונה או קורא את עיתון ה"סאן". אתה חלק ממשפחה מסוימת, ולכל משפחה יש את הטקסים שלה ואת החוקים שלה.
אנדרטה לזכרם
גם אויבים יכולים לעשות שלום
לכן, וגם כאן אני חותר לכיוון מסוים: הילסבורו מיצב את הזהות הנבדלת של אוהדי ליברפול מחוץ למיינסטרים, ולמעשה הידק את האחידות והלכידות שלהם, ולמרבה הצער, גם הוסיף עוד מימד לייחוד שלהם, שהוא מן דווקאיות חיננית אנטי ממסדית, אך בלתי מזיקה. זה מגיע לידי כך שאוהד ליברפול ישראלי למהדרין התפלץ פעם כשאמרתי לו שראיתי באתר של ה"סאן" שליברפול רוצה איזה חדל אישים ספרדי לקישור האחורי, בטח איפשהו בימי רפא בניטז. "אתה משוגע? אתה גולש בסאן? צא משם מיד!".
3. ואיזו ציון דרך נפלא יהיה כשבשנת ה-25 לאסון הנורא, ליברפול תזכה באליפות הפרמייר-ליג.
עמיחי שלו הוא סופר, עורך, מרצה ומבקר, בעל הבלוג "חדר הנעליים"
כמה כוח יש לקהל הזה
לא שוכחים